אמיצה

לפעמים..
מתחשק לבד.

שקט.. זמן למחשבות.. זמן לבהיות.. זמן של "איכות" עם עצמי..

אבל כשאני כבר לבד..
זה מציף.. ברגע אחד זה עושה טוב ואז בשניה זה עושה רע..

רציתי.. בחרתי לקחת את המושכות על החיים שלי , אני יודעת .. אני לא מצטערת על זה לרגע אחד.

אבל לפעמים השקט עושה הרבה רעש.. ורעש צורם.

והמסביב נעלם. ולא רואה שום דבר. רק יודעת שזה זמני.

"ברחתי" אתמול למקום רועש , נכון אני יודעת שמעבר לרעש זה עושה לי טוב לצאת , לפגוש אנשים יקרים ..להתלבש ולהתאוורר מהיומיום.

אבל גם שם.. פתאום רציתי לבד. ומה רע בלבד???

המוני אנשים סביבי .. ואני רוצה לבד.

ואין - אין לבד. כל פעם מישהו אחר בודק\ת.. "למה את לבד"..??
וזה עושה נעים בלב שאכפת.. אבל גם נורא עצוב ש לבד מתפרש לא טוב..

ואז כל רצועה בפליי ליסט מקבלת משמעות.. והמילים נעשות כל כך "אני"
והסשנים סביבי נהיים שקופים ..
והכל נראה חשוך..קודר.. מוזר.


עוד מעט הרעש האמיתי .. הצחוק .. ההשתוללויות ..החיבוקים .. הנישוקים.. האהבה האמיתית של החיים שלי .. עוד מעט הם כאן.