אמיצה

עוברת עם עצמי.. נקרא לזה סוג של משברון..

הכל נראה קשה..
התקווה נעלמה...
העצב משתלט..
אין סבלנות או חשק לכלום...
הבכי מגיע ואין עליו שליטה... כשזה בא זה בא - גם אם זה בסופר בין המדפים..

שואלת את עצמי יום יום.. מה אני עושה. איך מתמודדים. מה קורה לי. למה רע לי.

ואין לי תשובות.. אני נבהלת מהסיטואציה ..
ואז ..ברגעים האלו שאני מרגישה הכי אפס בעולם.. הכי עצובה.. הכי מבולבלת ומתוסכלת
יש אנשים טובים . יקרים. קרובים. מחבקים . מחזקים.
ואני לא משתמשת ב "במה" הזו .."להודות" להם.. כי זה באמת מהלב . אני מרגישה.
מחבקת חזק.
איך אמר "הכלוב" - "עברנו את פרעה ..נעבור גם את זה"

(יש גם את אלו שבוחרים להתרחק במצבים האלו..וזה בסדר. לא שופטת אף אחד. מבינה.)