אמיצה

שנים שאני נחנקת.
גוש ענק תקוע לי בגרון

ניסיתי להקיא והוא לא יצא
ניסיתי לדחוף פנימה ולמשוך החוצה והוא תקוע

שכחתי לעיתים מהגוש.. חייתי איתו.. והוא גדל ותפח
מדיי פעם לחץ .. הזכיר לי שהוא כאן.

כבר שכחתי מה זה לחיות בלעדיו.. הרי הוא לא היה חלק ממני תמיד.
הוא צמח איתי.. מתישהו בלעתי אותו והוא נשאר לצמיתות.

אז איך זה.. איך נתתי לו לגדול ולהיות כמעט בגודל שלי ..?
מאיים להתפוצץ ולרסק אותי למליוני חתיכות קטנטנות..

ועכשיו , כשאני מצליחה מדיי פעם להרדים אותו .. לסמם אותו..
זה מרגיש שאולי עדיף איתו , כי אני בלי הגוש עלולה לפגוע ולהעליב ..אולי גם להכעיס..

זה מוזר שעד היום הוא שמר עליי מכל כך הרבה דברים ואני ככה מנסה להפתר ממנו..
זה מבלבל. לא ברור מה נכון וטוב.