אמיצה

כל כך רעבה.

עוטה על פניה את המסיכה.. הילדה הטובה הפכה זונה.
עייניים חודרות ..שיניים ננעצות.
כוסית של רעל אחת ביד ויד שניה שורטת..מפסקת רגליים . עוצמת לרגע עיניים.

כל כך רעבה.

הלב דופק והגוף בוער.
לפני רגע ידעה מי היא ועכשיו היא זרה , כל כך מחוקה.

נאחזת בחזקה בקיר שמולה.. מתכופפת קדימה שואגת בקול..מתפללת שיבוא.
שיגיע השובע.

הם חודרים לתוכה לתוך נשמתה.. השדים והפחדים..
והרעב לא פוסק.

רוצה לאהוב , להיות נאהבת.
לאחוז בקיר כמשענת ולא מכופפת.
שהדם לא ירתח והגוף לא יכאב כל כך חזק.

שיבוא המלאך שילביש לה כנפיים.
שישחרר את השלשלאות הכבדות . שיעצור את ההרס ואת מעשיי השטנה.
שיוריד ממנה את המסיכה וילביש חיוך על פניה.
שייקח את העצב עמוק מעינייה.
שייתקן את הלב המרוסק .. שיבנה לה חומות שיגוננו ויחממו.
שתרגיש כמו מלכה לצידו של מלך גדול.

ואולי...
היא לעולם לא תדע אהבה שכזו.