אמיצה

לפני זמן שאי אפשר למדוד בימים ..או בחודשים..או בשנים.. (גם לא בשניות או דקות..)

הייתה אחת.

אחת שחשבה .. שייצרה.. שחלמה .

רק שבתוך כל הגשמיות הזו היא לא עצרה לרגע .. להביט ולבחון אם היא בדרך הנכונה.

היא לא חשדה באף אדם . נאיבית שכמותה .. כולם טובים בעיניה.

כשעמדה על סף תהום הייתה בטוחה שהרוח תרומם אותה .. תישא אותה בשמיים
אבל נפלה..

כשנצתה בה האש האמינה שיבוא זה שידאג שלא תישרף .
אבל נכוותה.

כשהתשוקה הייתה חלק מהותי מחייה .. היא הובילה אותה תמיד לשדים ושטנים ששתו את דמה.

כשהייתה בטוחה לאן היא הולכת תמיד הגיעה למקומות אחרים .

לאט לאט הפכה לאדם מיואש .. היא לא רצתה לאבד את האמונה

אבל היא הרגישה איך היא הופכת לסקפטית .

כשהלכה בדרכה תמיד הביטה למטה . על רגליה . שחלילה לא תדרוך על זכוכיות .
כשהלב שלה פעם היא ברחה . כשהוא נדם נשארה.
כשעיניה ראו ..היא התעקשה לקחת זכוכית מגדלת ולראות שוב..ושוב.
כשאוזניה שמעו .. היא הייתה דוחפת אטמים כדי לשמוע רק את עצמה.

היא כבר לא יודעת מי היא . מי הם.
הלא היא טשטשה את חושיה .. וקשה לה להרגיש . או לגעת.

והוא נגע.