הרצפה קרה. שוכבת מקופלת. רוצה להתרומם אבל לא מסוגלת. הנשימות שלי כבדות ..מהירות..
נחנקת.
כל כך הרבה זעם . כאב. עצב.
=================================================================
צוחקת. היום הצלחתי לחשוב חיובי. אני מאמינה שהכל יסתדר.
=================================================================
חרמנית. כל כך חרמנית. והגוף שלי כולו בוער. צועק למגע. תשוקה.
חפיסה שלמה של שוקולד הצליחה להרגיע אותי. אני בוהה בחלל . חושבת על המילים שלא נאמרו.
(מסתבר שבספרים של המקצוענים יש לזה שם.. )
=================================================================
יש לי רעיון .. לגביי איך הכל יראה כשלא אהיה כאן. כשאנוח מכל התשישות הזו. מכובד חיי.
=================================================================
לא. אני לא יכולה לנוח. יש לי אחריות. ואחריות גדולה.
אני כל כך אוהבת אותם. כל כך מצטערת בשבילם שאמא שלהם אפילו מתקשה לצחוק מהשטויות הכל כך מתוקות שלהם...
שאמא שלהם עייפה מלשחק איתם.. להשתולל איתם.. לחיות איתם...
רק רציתי לנוח.
=================================================================
אתה אומר לי שהכל יהיה טוב. שאהיה מאושרת. שאחיה כמו שמגיע לי.
=================================================================
אני לא מאמינה. אני לא מצליחה להאמין. אני מנסה להאמין.
=================================================================
אני?? כדורים??? פסיכיאטר???? מה פתאום?????
=================================================================
יושבת מולו . קפואה.
מקשיבה לו ותוהה.. כל מה שהוא מתאר זו אני???
מאניה ??
דיפרסיה???
דו קוטבית???
נמשך כבר שנים..
זה עובר . אל תדאגי....
רק צריך טיפול . והכל יראה אחרת..
נכנעתי. אתה צודק.
שבוע ואין שום כלום. שום שיפור. שום כוחות. שום חיוך. שום קצה של אור. ממש שום כלום.
=================================================================
חיבוק. זה מה שאני צריכה כרגע.
ולישון. עד שהכל יעבור.
לפני 12 שנים. 19 באפריל 2012 בשעה 7:41
