מצבה שחורה, אוגרת לתוכה את קרני השמש, קהל מועט, קרוב, הצטופף בחרש. ראשים מורכנים, רגליים נטועות בעפר.
איחרתי מעט, נעדרתי מצעדת ההתגודדות. חיים צעירים שכבו שם, מוות צעיר נכון יותר, טרי, קשה לעיכול.
מאה צעדים משם שכנו להם חיים צעירים אף יותר, אבל המוות היה ותיק, מנוסה.
קרוב לשני עשורים חלפו מאז צעדתי בשביל הדומם הזה, מלווה בתום נעורים נפש ענוגה נישאת על אלונקה גסה.
על ספסל מתקלף ישב, במבט מרוקן, קהה, נעדר שכול, חנוט בחליפה מרופטת. את נכדיו החיים לא זיהה. לא זכר גם את בנו המת.לא את כלתו האבודה.
נזכרתי בו, בימים בהם היה מאפשר לי להתגנב למשחקי הכדורסל באולם הגועש והמהביל, בחיוך סלחני ואוהד. נזכרתי בתבונה והרוך שמילאו פעם את עיניו החומות.
נכדתו, במדי החאקי והעיניים הכחולות הציגה עצמה בפניו, שוב, ידו שנשלחה בכאב מתוסכל למצחו כמעט והכאיבה לי. נזכרתי בה, תינוקת רכה, מורדמת בזרועותיי הנעריות, לוחשת את שם אימה בשניות בהן גופה ונפשה אבדו בין כתלי ביה"ח, הרחק משם.
באותם הרגעים, היו כאלו שקינאו במבט המרוקן, רצו מעט ממנו, מבט נגאל מכאב.
חיים צעירים, מוות נצחי. וביניהם, על ספסל, מבט מומת ונושם.
לפני 12 שנים. 1 באפריל 2012 בשעה 18:29