Anti decisional minds

הוא לא סבל שמעירים אותו כך, ללא התרעה מראש, ללא התחשבות וללא שום הצדקה.
שנתו היתה קצרה. הוא היה עייף, היקיצה החפוזה הטרידה אותו, את הבגדים הוא אסף מהרצפה, מדדה אל האמבטיה.
בזמן ששטף את פניו הוא צעק בשמה. אין סיכוי שאני יוצא החוצה בלעדיה - חשב. השוטטות בלעדיה תמיד הייתה קודרת.
לאחר מבט חטוף במראה, בפניו עמוסות הצלקות, הוא סגר את הברז וצעד חזרה לחדר השינה. "קומי - הם מחכים לנו".
לא משנה כמה ישנה או ערה הייתה, היא תמיד הייתה יפה, עדינה וזוהרת. הוא תמיד קינא בזוהר הטבוע, הנצחי הזה שלה.
"מי מחכה?" שאלה בחיוך ניעור.
"הם - את יודעת".
"אתה משוכנע שקראו גם לי?"
"משוכנע, משוכנע. לא הייתי מעיר אותך סתם".
חיוכה התרחב בזמן שהשילה את השמיכה מעליה, ניגשת לארון בצעד החלטי. "כמה זמן ישנתי?"
"יותר מדי, כמעט התגעגעתי אליך".
"אתה מקנא בשנת היופי שלי?"
"אני בעיקר מלין על שנת הכיעור שלי".
צחוקה נותר בחלל החדר גם לאחר שנבלעה לתוך חדר האמבטיה. איך תמיד יש לה כוח להתקלח, חשב.
הוא נצמד אל החלון, פותח אותו בחריקה וצופה אל הלילה. הוא הדליק סיגריה, חושב על הפגישה הבאה.

תןך זמן קצר הם צעדו ברחוב החשוך, היא התעקשה להצמד אל כתפו, חיוכה לא מש מפניה.
הוא היה מוטרד, גבותיו התכווצו בכל שאיפת עשן קצרה.לא כל יום הם מוזמנים למפגש רב משתתפים שכזה.
הם נעצרו בפתח הבית, ההמולה בפנים רמזה על נוכחות ערה. כולם כבר שם, קבע בינו לבין עצמו.
היא הביטה בו, חייכה שוב ונקשה על דלת העץ הכבדה.
"הם הגיעו! סוף סוף!" קולו העמוק של האגו בישר על התפתחות מרעישה.
דלת העץ הכבדה נפתחה לרווחה. "יקיריי, כולם כבר כאן, ילדתנו התאהבה!"
את זה כבר ניחשתי, חשב בינו לבין עצמו.
הם צעדו במסדרון, שמים פעמיהם אל עבר האולם הגדול.
כולם כבר היו שם.
העצב ישב סמוך לתשוקה, הדמיון שקע בשיחה ערה עם ההשראה, האהבה והבדידות החזיקו ידיים והתבונה התנצחה עם היצר, קנאה ושנאה ריכלו מקצה השולחן.
בחיוך מאולץ הוא צעד אל השולחן הכבד. אותיות עתיקות טבועות על משענות כסאותיהם.
"אולי תשבי הלילה על כסאי, נוסטלגיה?" שאל.
"שוב אתה רוצה להתחלף זכרון יקר שלי?"
חיוכה רימז על תוכחה מעודנת.