מסתכלת מלמטה

הם מדברים כל יום, כל הזמן, הוא מתקשר, שואל, מתעניין, בודק..
"שלום כלבה"
"שלום מאסטר"
"למה לא התקשרת אתמול?"
"לא היה לי זמן, עבדתי כפולה מאסטר"
"את אמורה להתקשר אליי כל יום כשאת מסיימת, אז למה לא התקשרת?"
"פשוט לא הספקתי מאסטר"
"חיכיתי לך כלבה, מה אני מזכירה שלך?"
"לא מאסטר"
"אני אוהבת לשמוע את קולך כלבה, נדבר מחר"

מדברים על הא ודא, שיחת חולין שכזו, הוא אומר לה שהוא אוהב אותה, היא עונה לו בהתאם את אותו המשפט שכבר מזמן איבד משמעות.."אני אוהבת אותך" זה כל כך חסר תכלית..
ההרהורים מונעים ממנה לעצום את העיניים.

בבוקר למחרת, היא מתעוררת, אין התרגשות, העיניים עייפות, חושקות בשינה המתוקה שממנה התעוררה..

הוא מתקשר.
הצלצול דוהה במחשבותיה, האם אי פעם תוכל לדעת מה היא שליטה, כשכתמיד היא השולטת היחידה.