לפני 10 שנים. 6 בפברואר 2014 בשעה 21:58
לפעמים זה פשוט מתפרץ ממני בלי הסבר מוקדם, כמו הר געש שקט שכבר מזמן התיישבו תחתיו, כי כל שנשאר ממנו הוא נוף מרשים.
ופתאום, בלי אזהרות ובלי תמרות עשן, זה מתפרץ, משתלט על גופי, שורף את כל מחשבותיי כפי שהלבה תבעיר כל העומד בדרכה.
וזה לא ישנה היכן אהיה, אם בבית, במקלחת או בעבודה.
וכל שישאר זו מעין אופוריה שלא ניתן להסבירה, כמו שובל חרוך וחסר חיים.
