לפני 14 שנים. 29 במרץ 2010 בשעה 12:16
sakura
אולי בהמשך יהיה גם תאור :)לפני 14 שנים. 1 בפברואר 2010 בשעה 19:25
אתה יודע כמה אתה מאכזב אותי בכל יום שעובר..
אין לי ספק שאתה יודע ומתעלם
אז אין לי שום ברירה אלא להעריך את מצבי מחדש
חבל..
לא ביקשתי הרבה
לפני 15 שנים. 1 בינואר 2010 בשעה 17:23
אז עבר עלי או עלינו שבוע מאוד לא פשוט
הרבה בקשות מצידי, רגישות יתר, מעט בכיינות והרבה מאוד אהבה
אני יודעת שלא היה קל איתי. לא ויתרתי. התעקשתי בדרכי שלי שאתה כבר מכיר
אני יודעת שהכאבת לאנשים שחשובים לך בגללי, רק כדי שאהיה מרוצה
אני בעיקר יודעת שזו לא דרכך ושזה לא היה מובן מאליו עבורי.
רציתי שתדע שאני כל כך אוהבת אותך וכל כך מעריכה את כל מה שעשית עבורי
מתגעגעת בלי סוף ומחכה כבר לחזור
}{
לפני 15 שנים. 19 בדצמבר 2009 בשעה 20:30
אני קוראת לא מעט בלוגים של חברי הכלוב ולמרות לכולנו אוהבים להגיד שכולם פה דפוקים ומפגרים וכו'
אין לי מילה אחרת מאשר... קנאה
אני לא יכולה שלא לקנא באנשים שבאמת יכולים להעלות על הכתב את מה שהם מרגישים
לכתוב הכל מבפנים. את התחושות והכאב. את כל מה שבאמת מציק, משמח, מרגש...
ולא, אני לא יכולה להסכים עם "כשרון הכתיבה" בעניין זה, זה הרבה מעבר לדעתי
זאת היכולת הזאת להבין מה אני מרגישה. זה כל כך הרבה
הרי כולנו מרגישים דברים. יש מי שפחות ומי שיותר.. כולנו שמחים, עצובים, כואבים, נרגשים..
השאלה היא באמת האם כולנו יכולים לשבת עם עצמנו או עם מישהו ולפרק את הרגש הזה, להבין אותו באמת ?
אז איך באמת עושים את זה? איך באמת מפרקים את התחושות הללו? איך יודעים להסביר שככה אני מרגישה, שזאת התחושה?
מישהו?
לפני 15 שנים. 16 בדצמבר 2009 בשעה 6:20
המבט שהיה לך אתמול בבוקר כשהתעוררת פשוט לא עוזב אותי
אני מתארגנת לעבודה, מתרוצצת כמו עכברה להספיק ולעשות הכל ומהר כי לא יכולתי לצאת מהמיטה בזמן כשאתה שוכב לידי
ואתה עם מבט של ילד מרוצה שקיבל את מה שרצה. מבט תמים ועוטף, כזה שעשה לי לקפוץ ולחבק אותך עוד כמה רגעים לפני שאני הולכת והגביר את החיוך המרוצה שלך
ניסיתי לחשוב מה קל יותר, לקום כשאתה עוד שוכב לך בתוך המצעים שלי או כשאתה יוצא מהבית לפני ואז.. אין לי הרבה מה לעשות במיטה וגם אני נאלצת להתחיל את היום
נראה שאצטרך לבחון את זה עוד כמה חודשים.. שנה... ואחזור עם תשובה
לפני 15 שנים. 17 בנובמבר 2009 בשעה 16:06
והנה שוב בא לו גל של קור
אחרי שמצליחים להכנס אל המיטה לבד, אין את החשק לצאת ממנה בכלל..
כל המחשבות האלה, על אותם לילות שלא ישנתי לבד פשוט עולות להן בלי שליטה
הלוואי שתבוא כבר ..
לפני 15 שנים. 1 בספטמבר 2009 בשעה 20:38
הלוואי שהיית קורא את מה שאני רושמת.
הלוואי שהיית מבין כמה אני לא מבינה וכמה אני מבולבלת.
אני יודעת וידעתי שתהיה זמני מאוד.
אבל לא חשבתי שכל כך זמני.
ובטח לא חשבתי שאיש מלא הסברים כמוך לא יתן הסבר.
לפני 15 שנים. 31 באוגוסט 2009 בשעה 22:23