אידיוט אחרונות

יש אנשים בעולם הזה שלא משנה מה הם יגידו או יעשו, ישמרו להם חסד כלשהו.

חסד נעורים לשמעון פרס, פעם הוא היה סתם לוזר כי עכשיו הוא זקן מדי בשביל למות. הוא הרי הכיר את בן גוריון אישית..

חסד אהבת הנעוריםלמדונה כי היא הסכימה לבוא לפה ולדפוק הופעה מול קהל משולהב ששני שליש ממנו בקושי מכיר 2 שירים שלה..

חסד התום והיופי לבר רפאלי שזייפה חתונה כדי לא להתגייס אבל הצטלמה לשערי מגזינים בעולם והזדיינה עם כוכב הוליוודי..

חסד הגובה והבלורית ליאיר לפיד על כך שהוא יכל להשתלח במי שהוא רוצה ע"ג העיתון הנמכר במדינה בכל סופ"ש ואיחרי זה לעשות על זה כתבה באולפן שישי.

חסד הפגמים בקליטת העלייה, שעליהם כולם מצקצקים כששומעים שבפתח תקווה יש גזענות.

חסד המתת החסד, לשורדי הגטאות שנלחמים על כיכר לחם והנכים.

חסד הצבריות לכל מי שנולד פה כי הם היו בין דורות המקימים, עאלק.

חסד.. מילה שפתאום מזוהה עם הדתיות כי הם היחידים שבינם לבין עצמם חוסדים ועוזרים בלי לשאול שאלות, בלי להציג חשבוניות, בלי הצורך להוכיח לכולם מי אתה ומה אתה.

חוסר היכולת לפתוח את הפה משווע, כי אתה שום דבר, כי אתה אף אחד.. כי כל אדם באשר הוא ידאג כבר להחזיר אותך לבור הביבים ממנו צצת כי אתה... אפס.

אפסי המדינה יתאספו יום אחד ומכל הנדפקות הזו חייב יהיה לצמוח משהו חיובי..

אנחנו לא מסוגלים לאהוב את עצמנו אלא אם תוקפים אותנו. פעם זה החיזבאללה, פעם זה החמאס ולפעמים מעיראק.. אנחנו מתאחדים רק במלחמה, חוץ מאלו שבורחים לחו"ל "בשביל הילדים" והאוטיסטים בתל אביב שבשם "שגרת החיים הנורמלית" ממשיכים ללגום את הלאטה שלהם בחוסר מעשה מופגן..

אליטה, ע"ע וויקיפדיה היא קודם כל משהו שאנחנו מאשרים לה זכות קיום, מפארים אותה ומקדשים..

רק כשהאליטה מתחילה לנגוס לנו באגו, בארנק או בקיום שלנו אנחנו נזכרים שזה רע ושוכחים שאנחנו אלו שקידשנו אותה..

תמיד נח להגיד שהשד העדתי יוצא מהבקבוק ושהאליטיזם פה חוגג.. את זה אומרים אלו שהקימו, תחזקו, שגשגו ונהנו מהמושגים האלו.

כולנו רוצים להיות בה, אבל בשביל רובנו היא מושג מוקצה.. מחמת הקנאה שאנחנו לו מנת חלקה..