אידיוט אחרונות

ליזה הלכה ברחובות בלי לדעת מה הכיוון.
הדמעות זלגו ללא שום יכולת ממשית לעצור אותן. האיפור נמרח ונטף על הלחיים. הלחיים עצמם והעיניים התנפחו אחרי שעות של בכי.
היא לא חשבה על כך. הזמן עבר והיא מצאה עצמה בפינה לא מוכרת בעיר.
אותה העיר שהגיעה אליה לפני שבוע. עיר שכישפה אותה באורותיה, באנשים שהלכו סביבה ונראו כאילו הזמן עצר מלכת למענם.
כשהיא ירדה מכבש האונייה היא לא האמינה שתראה את היופי הזה.
הגלויות ששמרה ביומנה עם תמונות העיר נראו לה דמיוניות לאור היופי האמיתי שחיכה לה כשהסתכלה מהסיפון.
בעודה יורדת מהאונייה חשה רעד קל בברכיה כי ידעה שתמצא כאן כל מה שתבקש, אף על פי שהגיעה מהעולם החדש לישן חשה כאילו התהפכו היוצרות, כאילו היא נועדה להגיע לעולם הישן בשביל להתאהב. בעצמה.

התוכנית המקורית של הוריה היתה לשלוח אותה ללמוד בבית הספר הקתולי בלונדון, אך הגורל הועיד לה תכנית אחרת.
בתיק היד היא נשאה הפנייה למוסד הגבוה למוזיקה של פאריז. המקום שאליו חלמה להגיע עוד בהיותה ילדה קטנה כשרק עשתה צעדים ראשונים בתחום הנגינה.
הוריה לא בחלו באמצעים בכדי להעמיד לרשותה את כל האמצעים הדרושים, היות והיא אובחנה כבר בגיל 3 כמחוננת בתחום הפסנתרנות. היא ניגנה את באך ואת מוצרט בלי אפילו לדעת לקרוא תווים. היא מעולם לא חשבה מדוע הוענק לה הכשרון הזה. אך היא הייתה אסירת תודה על כך.
יופייה נודע למרחקים עוד כשהייתה בת 12. הוריה קיבלו הצעות משלל מעריצים מבוגרים שרצו לשדכה לבניהם. ללא הועיל. היא סירבה כל פעם בתוקף עפ"י שיכלה בנקל להבטיח את עתידה של משפחתה, שלא הייתה שייכת למעמד הגבוה.
אביה היה מנהל בנק גדול בברוקלין שהיה שייך למשפחה יהודית עשירה. עפ"י השמועות, המשפחה היהודית עסקה רבות בבניית בתים בפלסטינה ואת הונה עשתה בעיקר מנכסי נדל"ן ובנקאות חובקת עולם.
בזכות המשפחה היא קיבלה מלגה ללימודי הפסנתר בפאריז, שם שכן מטה החברה המשפחתית.
אחת לשנה חילקה המשפחה מלגות ללימודים לאוכלוסיה נזקקת ברחבי העולם, בשנה הקודמת הוגשו מעל 3000 בקשות והיא זכתה יחד עם קומץ אנשים להיכלל ברשימה הזו.
אמה הייתה עקרת בית למופת שגידלה כמעט לבדה 4 ילדים. הבנים הבוגרים פנו כל אחד לדרכו. הם התחתנו והקימו משפחות ועתידם נראה מובטח כברגים חשובים בתעשייה המתפתחת של ארה"ב.
כל מכריה קראו לה ליזה. הוריה קראו כך על שמה של הסבתא שהגיעה לארה"ב חסרת כל והצליחה בזכות עקשנותה להעמיד בית על הקרקע ולגדל 7 ילדים.
היא חלמה על הרגע הזה הרבה זמן. זמן שפתאום עצר מלכת.
לו רק הייתה יודעת איפה היא עכשיו, חשבה לעצמה.
פתאום הכל היה מטושטש. הדברים הכי פשוטים נראו כלא הגיוניים. לא היה לה לאן ללכת, לא היה מה לאכול ולא הייתה לה קורת גג אפילו לא להיום בערב.

היא ניגבה את הדמעות בשרוול חולצתה, שובל שחור ארוך נשאר על החולצה הלבנה. הדמעות הפסיקו לזרום ומבעד לעיניה הנפוחות ראתה מרחוק את מגדל אייפל. אורותיו ריצדו ונראו כמו כוכבים קטנים. סימן דרך שלא ידעה איך להשתמש בו. המרחק אליו נראה כלא אנושי. הוא נראה מרוחק ועל אף האורות שלו נראה מאיים.
אופי האדם הוא ללכת למקום שבו הוא חש בטוח ששום דבר לא יפגע בו והוא יחוש מוגן מכל צרה שלא תבוא, אך ליזה לא הכירה מקום כזה בפאריז ואפילו לא באירופה, עכשיו היא הייתה רחוקה אוקיינוס שלם מהמקום המוגן שלה,
החדר שלה, שהשאירה אותו לאחרונה לפני 3 וחצי שנים.
היא עמדה כך עוד דקות רבות בלי היכולת להניע את רגליה.
פתאום חשה תנודה קלה מעבר לכתפה השמאלית. יד רכה אחזה בכתף. היא חשה חמימות בגופה העליון. תחושה מוזרה ועם זאת נעימה. היא פחדה להסתובב פן התחושה תיעלם.
היא חשה כאילו רגליה נאזקו. שרשרת עבה שחסמה את מעבר הדם לכפות רגליה.
עיניה היו עצומות, גופה לא נע.

צרחה פילחה את האוויר, גופה התעופף לכל השאגות מאחוריה. הסוס החל בדהירה לאחר שגבו הוצלף בחוזקה.
גופתה נגררה במשך 5 רחובות. את זה היא לא יכלה לדעת שכן היא איבדה הכרתה בעת הנפילה.
הרוכב ירד מהסוס והניח שלט בין שדיה.

הזונה האמריקאית הוצאה להורג ע"י השמאל הרדיקלי.
עיתוני פריז הוצפו בתמונות מזעזעות יום למחרת. השמאל הואשם בעל כורחו והוכנס אל תוך הסבך הפוליטי של צרפת ללא יכולת להשפיע על כך שלפעיליו לא הייתה יד ורגל בדבר.

אחריי יומיים נהרגו 2 שמאלנים רדיקלים על גדת הסיין כתגובה על רצח הצעירה האמריקאית. פריז געשה במשך מספר ימים..
ללא הועיל, הדרך למלחמת אזרחים הייתה בלתי נמנעת.