הרעה

בלוסום​(לא בעסק) - את ממש לא לבד... אני חושבת עליה כמעט כל הזמן... ועדיין בוכה מדי פעם.

קבלי חיבוק גדול... }{

amy​(נשלטת){מבטלעיניים} - לא, לא שכחנו. אבל חייבים לשרוד, גם רגשית.
רק היום רציתי לספר לה על משהו שקראתי לגבי חבר משותף שלנו. רציתי להרים לה טלפון, ואז נזכרתי.
רפרפתי לחפש את הבלוג שלה, ואז נזכרתי.

אבל עד כמה שזה עצוב, חייבים להמשיך בחיים...

Purple Phoenix​(נשלטת){Loki the t} - ואני מכאן גם שולחת לך חיבוק

תראי,
כל מה שאפשר להגיד זה שעם הזמן זה יעכאב קצת פחות ויהיה משהו שימלא (אבל לא יחליף) את החלל הריק שנשאר.

את לא תשכחי אותה אף פעם
ואת תכאבי את מה שקרה גם בעוד עשרים שנה
אבל עם הזמן התדירות של המחשבה הכואבת תרד.
כאלו הם החיים.

צר לי שאני לא יכולה להגיד דבר מנחם אחר או שאין אף אחד שבקסם יכול להחזיר אותה.
אבל עם הזמן, זה יהיה קצת יותר טוב וקצת פחות כואב
מבטיחה לך.

*חיבוק חם וחזק*

anima - עוצמות. מינונים. לפעמים יותר. לפעמים פחות. אבל תמיד תמיד הזכרון יהיה איתך.
מקווה שתרגישי טוב.

נולי - ואולי טוב שהזמן מקהה את הכאב, כי עם עוצמה כזו אי אפשר לחיות הרבה זמן.
זכרונות טובים תמיד מלווים אותנו. עם הזמן הזכרונות פחות מכאיבים.
ואל תשכחי שבחיים שלך יש עכשיו תינוקת שצריכה אותך נורא. צריכה אותך מאושרת ומחייכת. זכרי.
N

המכשפה בג'ינס​(מתחלפת) - הרבה שכחו אבל לא כולם...
יש יותר מדי תזכורות מול העיניים...
אני אפילו רואה את הכלב שלה מדי פעם עם המאמצת המקסימה שלו.
תקשיבי, זה לגיטימי שתרגישי אשמה כי היית מעורבת וקיבלת מידע שוטף...אבל זו לא אשמתך.
היא בחרה בזה והיא הייתה ילדה מספיק גדולה כדי לדעת שזה לא הפיתרון האידיאלי וגם כמה זה מסוכן...

מבינה אותך...נכון שהיא עמדה על סף התהום ואולי אם היית עושה משהו היא הייתה חוזרת אחורה אבל ככל הנראה למחרת היא הייתה עומדת שם שוב...אז במקסימום הצלחת לדחות את הגורל בכמה ימים....

תהני מהנסיכה החדשה, זה יעבור.

:-)

amy​(נשלטת){מבטלעיניים} - מותק, זו אני, amy. לא מצליחה לכתוב לך, כי שתינו לא מנויות זהב, אז תדעי שזו אני, בקשר למה שדיברנו עליו.
את יכולה לכתוב לי ל-
amy3373@yahoo.com