לסגור את הכל.

ונגעתי בך.
כל פעם מעט.
פחדתי ליגוע לכל הרגעים-הושטתי ידיי ומהר נסוגתי חזרה.
כשהלכנו יחד לאור שקיעה חמה,וחורפית ..
יחד טיילנו ימים ולילות-
עברנו שנים ביחד .
ואני פחדתי מעצמי וממך ולעולם לא נתתי בי מספיק ביטחון שיגדל ויחזק אותנו.
זרעיך גדלו בי לשתילים ,
ואני ייחסתי משמעות למילים.
ולא לצלילים החשובים יותר מכל דבר.
ורציתי להביט בידיך,
מלטפות את ראשי וזנבי ואני לא ראיתי שאתה בעצם מחפש אחרת.
נגעתי בי לאט.
לאט לאט הכרתי את עצמי יותר.
הרגשתי טובה לבדי בטוחה לבדי.
ולפעמים הימים ,
הלילות..
גרמו לי לשמוע שירים.
אולי קצת להיות פחות נחמדה.
אולי להתגעגע יותר.
אולי לפחד יותר בתוכי.

ואני הלכתי המשכתי ללכת תמיד.
לעולם לא עצרתי.
לא שתקתי
לא הפסקתי ללמוד.
ורציתי אותך איתי,
מקומט מניסיון,
סיר שאין לו מכסה,
סיר שמצא אותי,
המכסה הנערץ שלו.
המכסה הנשלט שלו.

ואני קיוויתי למצוא אותו קשוח בין העלים.
למצוא אותו ולרקוד במחול אין סופי,
של צלילי החיים.
ולשמוח על היותי שלו,
לשמוח,שהוא איתי.