לסגור את הכל.

כל כך הרבה סיטואציות שהתחלתי לדמיין דברים ולהתחרמן,
תוך כדי אני עומדת זקופה עם ידיי מאחורי גבי בצורת יהלום.
נעליים אדומות לרגליי ורגליי חברותיי,
ואני רק מדמיינת,
מדמיינת.
וזה שיגע אותי כל כך.
אני כל כך צמאה.
לאט לאט הכרחתי את עצמי להתרגל לשינויי שיחול בחיים שלי למעשה מעכשיו.
לאט לאט המחשבות קצת נדדו החוצה.
מידי פעם הן שבות אבל בצורה עדינה יותר.
אני אצטרך להתרגל לעובדה שלמחשבות הסוטות שלי אין מקום שם.
אני חוזרת הביתה עייפה ומותשת ועברו רק יומיים ולמעשה זה דיי מלחיץ,
כי אני לא מצליחה להכניס את האנשים שחשובים לי ובתוך חיי כבר ליומיים האלו,
ככה שאני מתחילה לפקפק ביכולות שלי להחזיק גם קשר.
ועוד קשר של חינוך.
זה לא יהיה אפשרי לדעתי.
הקדמתי את זמני.
בהקשר הצבאי יומיים וכבר חוויתי כל כך הרבה,
וקצת קשה לי בכלל לדבר על זה.
אני מרגישה שאני צריכה לתת לדברים להתעכל.
בכל מקרה
אני מודה לאנשים שהכרתי בעולם השליטה,
קיבלתי חברים טובים.
וקיבלתי מקום להתבטא בו.

בכל מקרה,
יצא מזה המון טוב.

תודה לכם .
אני אוהבת את הטוב שבקהילה.
(ברור שיש את הרע ..ויש המון איך ומה לשנות..
אבל תכלס יש פה המון אנשים טובים שמקבלים את השונה,
וזה מהמם לדעתי.*)