לסגור את הכל.

הייתי אומרת שאני בדיכאון.
כשאני בבית אני כבר לא טורחת לצאת בערב.
יותר נכון אני נרדמת ולא טורחת להתעורר.
אין לי את הרצון להתלבש יפה ולשים עקבים,להתאפר ולהראות לכולם שאני יפה.
שיש לי מצב רוח טוב,
שהשקעתי בעצמי לכבוד הערב עם השירים והבנים והשתייה.
הייתי רוצה לצאת יום אחד ולדעת שאני אכיר את זה שיקסם לי.
לדעת שהריח שלו יהיה טוב,
שהסטירה שלו תהיה מלטפת.
והכאב שיעניק לי יהיה אוהב.
הייתי רוצה לדעת שיהיו לו שיניים לבנות וידיים חזקות,
וזין חזק ופנים עדינות.
אני אומרת לעצמי שכבר אין לי טעם לצאת כי אף אחד לא יקסם לי,
ואף אחד לא יהיה אופנוען,
או בעל רישיון בכללי,
או בכלל לא קמצן או משהו מוגדר בשבילי כחיובי.
אני מרגישה שאף אחד לא ירצה בי כי אני חיילת קרבית,
ובצבא ,
ובכלל אני צעירה מידי,
וילדותית מידי,
ומתוסבכת מידי,
ועוד ועוד.
הכל רק לא בשבילו,
או בשביל ההוא,
או בשביל כל אחד אחר שיקסם וקסם במהלך הדרך.
אז כן,
זו רק אהבה .
וכל השאר גם שבור במהלך הדרך.
כי קשה בצבא ולהרבה אנשים אני לא קוסמת,
ואפילו המפקדים שלי מעקמים על הדעות שלי פרצוף.
אז לא כל אחד צריך להסכים איתי שכנות זה מעל להכל.
אני יודעת.
ואולי גם אני צריכה קצת להרגיע.
אולי אני צריכה לשתוק.



אני יודעת בוודאות,
אני בדיכאון.