לסגור את הכל.

דחוף לי את הראש
לתוך המחילה
המלוכלכת שלי,שחור כבר לא מורגש בכל הזוהמה הנגועה שלי.
דחוף,תן לי להריח
ולטעום,להתפלש
להתגלגל להתאבד
בתוכה.
אולי לא אתבייש מעצמי
כשתתן לי להתחתן איתה.

בכפר שמריהו שם ישב,
שדות שלמים שקצרת לכבודי
מסודרים בקוביות,
פרדסים שלמים של תשוקה
נותרו ריקים מעצים,
אחרי ששרפת כדי להשכיח ולו במעט את כאבי.
שמיים ורודים שצבעת לכבודי.
איפה העולם שציירת בשבילי?
אני רגישה מידי בשביל הגוף העצבני שלי,של ישראל.
ומסעי עוד לא נגמר.
מתי כל זה ישאר מאחוריי?אני מחפשת את עצמי במחלקת אבדות יותר משש שנים.

תזכורת:אני אצליח לעבור גם את זה.