לסגור את הכל.

תודה שאתה מאחוריי מסך מחשב מקשיב למילותיי,
תודה שלא מפריע לך שלא יצרתי קשר.
תודה שאתה מתעניין.
שאתה אוהב לקרוא מה שאני כותבת.
גם אם זה שחור,
גם אם זה כואב.
גם אם אכלתי יותר עוגה בחודשים האחרונים.
גם אם הכלב שלי הוא החבר הכי טוב ואין לי חשק לפתח שום מערכת יחסים.
תודה שאני לא נראית לך מוזרה אם אני לא מתקשרת לשום חברה ולא מתקשרת עם העולם החיצון.
תודה שלא כועסים שנשבר לי הלב מהצבא,
הייתי רוצה להרגיש שאני לא צריכה לצנזר את עצמי ואת האמת שלי.
כי האמת שלי מכוערת ואני מרגישה שאף אחד לא רוצה להכיר אותה.
גם לא אני.
אני בעצמי מכוערת לעיתים,
וגם אם אורחי רגע ,שעוברים מולי לא רואים זאת לעיניהם,
אני יודעת שבתוכי ,
אני מכוערת מאוד.

אולי צעירה ויכולה לתקן,
אבל אני כבר בת 20 בקרוב ועדיין לא תיקנתי.
אין לי ספק שאני יכולה לשנות את זה.
אבל תודה,
תודה שאתה פה,
ולפעמים גם מעדכן אותי,
למרות שאני לא יוצרת שום קשר.
זה עוזר לי המון שאתה כאן.
לדעת שמישהו מעריך ודואג דרך מסך מחשב בלי לדעת אם הגוף שלי שווה עכשיו,
או שאכלתי את העוגה הארורה שבאותו רגע נראתה תורמת.
ואולי אני לא שמנה לדעתכם,
אבל בחודשים האחרונים אני מכוערת.
וזה רע.
לא מכוערת לדעתם,
אלא לדעתי וזה המצב הכי רע שיש.