לסגור את הכל.

לא מיוחדת באופן מיוחד,
כמו כולן נפגעתי בעבר.
ואין לי לב שחור,
ואני אינני מפלצת ירוקה.
ובתוך מוחי , הדיכאון כבר לא משכיר דירה..
ייחסתי לעצמי קצת יותר מידי במשך השנים.
אולי הגיע הזמן לקצת פרופורציות בחיי.
ודברים הופכים בינוניים בסקלה,
אין שחור או לבן יש המון אפור.
ומילים לא נפלטות כבר כמו פעם.
נשמתי נושמת לראשונה בחיי.
המחשבות לא צפות בערמות.
לא המחשבות העמוקות.
עם הגיל הגיעו מחשבות מציאותיות לחיי.
וזה לא שיר,
ולא סיפור,
ואני בכלל לא יודעת מה אני עושה.
אני ציפור,
כלבה,
חתולה-
אישה.
ילדה...
תינוקת.
בנתיים אני לבד בין כולם,
גם כשביחד.
בנתיים,זה טוב.