|
|
|
תשאלו את הבנים שלי, הבטחה זו הבטחה, איום זה איום, ושניהם יקוימו במידה ונאמרו על ידי
(חוץ מלשלוח אותם לגור בפח הירוק😁)
תשאלו את הצוות שלי, מה שאני אומרת קורה, תמיד.
כבר שבוע אני מבטיחה לעצמי שהיום, היום אני מתנתקת מהספר שאני שקועה בו כל כך ומתחילה ללמוד כבר למבחן.
היום כבר בדרך לעבודה אתחיל
אז בדרך חזרה מהעבודה אתחיל
אז לפני השינה אתחיל
אז רק עוד פרק בספר ומיד אתחיל
מחר זה יקרה, בטוח.
מילה זו מילה
"מה??"
"קדחת ערפדים... לא משנה משהו מצוייר שראיתי בבוקר עם הילד" היא מסבירה לי
" מממ...קדחת ערפדים" אני מהרהרת
"כולם נדבקו והיו חייבים לשכב במיטה"
"מתאים לי" אני מחייכת
" באמת מתאים לך ובשמלה השחורה היום"
אז לקיתי בקדחת ערפדים (האמת היא כבר כרונית אצלי) אבא יקר שלי וחייבים להכניס אותי למיטה בדחיפות
😉
אפסיק לקנא בעבר?!
לרצות להוציא את העיניים לכל אחת שאולי אי פעם בחטף שוחחת אתה פה?
לתלוש את השיערות של מישהי שכתבת עליה אי פעם? שהייתה שלך לפני?
ופעם חשבתי שאין עצם קנאית בגופי.
שש וחצי שנים גברת...מה משנה מה היה קודם??
לא משנה בכלל...כאילו אולי רק בקטנה ככה, רק בא לי לעמוד מול מישהי כזאת ובצורה שקולה בוגרת ומכובדת להגיד אני שלו ואת לא! ולהוציא לשון
שלי.
בלילות שקשה לי להירדם, ברגעים האלה שהראש מסרב להסחות דעת אני חוזרת פעם אחרי פעם לרגעים הרעים.
חיה אותם פעם אחרי פעם, לוחצת חזק על הסימן כדי לראות אם הוא באמת כואב.
תמיד אלה אותם שני רגעים, שני רגעים שאולי הייתי צריכה לנהוג בהם אחרת, על הראשון אני עוד יכולה להגיד לעצמי שעוד לא הייתי מוכנה, שלא הבנתי את גודל הצעד שעשיתי.
שחזור הרגע השני מותיר בי תמיד טעם לוואי, הייתי פחדנית ברגע ההוא? הייתי הגיונית?
הרגע הזה שהוא קרא את ההודעות שלא מחקתי בטלפון
שהוא שאל אם שכבתי אתך
הרגע שיכולתי לומר את האמת:
שהבנתי סופסוף שהבעיה בחיבור בינו וביני
שהבנתי שלא, אני לא איזה פסל קרח, אני אישה חמה ומלאת תשוקה
שאני אוהבת אותו ואוהבת את מי שאני אתו
שכן אני כועסת עליו בצורה חסרת כל היגיון על שנים שלמות שחשבתי שיש אצלי בעיה
שרק המחשבה עליו נוגע בי עוד פעם ולו באצבע מבחילה אותי
שאני רוצה החוצה, היום, עכשיו
ולא אמרתי את כל זה.
לקח לי שלושה ימים אחרי הרגע הזה להגיד שאני רוצה להתגרש
חשבתי שלא אמרתי לו אז את כל זה כדי לא לפגוע יותר ממה שכבר פגעתי
אבל בלילה כשהמחשבות שלי לא נותנות מנוח אני יודעת שלא אמרתי לו כי רק רציתי לסיים את זה,
רציתי לא להעמיק את הבוז שאני חשה כלפי מי שפעם אהבתי
את הבוז שחשתי כלפי עצמי על שנים של להסתיר את האמת מעצמי
ככל שעובר הזמן ואני מתרחקת מהאישה שהייתי, קשה לי להבין אותה ועד היום לא ברור לי אם היא הייתה הכי פחדנית שאפשר או הכי אמיצה
סתם...כשהמחשבות מסתחררות לי:)
השימוש במילה הזאת, ה- מילה, על מגוון הטיותיה, היה משהו שלא חשבתי שיקרה בינינו,
כמו הרבה דברים אחרים שלא חשבתי שיקרו בינינו (וטעיתי שוב ושוב לשמחתי).
כלומר היה ברור לי שאני אשתמש בה ובפעם הראשונה שהודיתי בזה הייתי בטוחה שזה יבריח אותך, קטנת אמונה שהייתי.
אתה גורם לי לחוש אהובה בכל יום, בכל מפגש, בכל שיחה, בכל מחווה.
יש אהבה בכאב שאתה מעניק לי
בחום שאתה עוטף אותי בו
שתשומת הלב
ברצון לעזור
בדרישה שלך שאפיק מעצמי את המיטב
בהבנה שלך
בסבלנות
וגם בפעמים הנדירות שאתה כועס
ועדיין השימוש שלך במילה המפורשת חודר עמוק ללב שלי
כל אתמול וחלק ניכר מהבוקר אני רואה את ההודעה שלך, זו שפקחתי אליך עיניים אתמול בבוקר
זו שנחתמה במילים אוהב, אבא
אחד החגים היותר מחוייכים שלי.
אוהבת
כל כך אוהבת.
כשאת לא מוצאת את כפות העץ שבאו במקור עם הקערה לסלט שתקועה כבר 13 שנים במזנון...
טוב שיש בחדר מגירה שלמה עם אביזרי אבא.
יופי של צמד כפות עץ יהיו לסלט שלי הערב😉
שזו תהיה שנה מאוזנת ושפויה
שכל רע יאוזן בטוב
וכל עצב בשמחה
ובשביל להתחיל את השנה במגמה המאוזנת, דאגתי לכוויה וסימן סגול מרשים ביד ימין כדי לאזן את הקילוף בקולפן ודקירה במספריים של יד שמאל
תתחילי כפי שאת מתכוונת להמשיך!😁
מוציאה את ספר המתכונים, מחר אאפה עוגת דבש, בודקת שיש לי כל מה שצריך ונזכרת...
זאת העוגה הראשונה שאפיתי אי פעם, בגיל 16 עם חברה בבית שלה, טינפנו את המטבח לגמרי (וניקינו כמובן) ועד היום זאת עוגת הדבש הכי טעימה אי פעם.
בלילה ישבנו מחוץ לחלון שלה בקומה השנייה וכתבנו רשימה של תכניות לחיים,שמנו במעטפות והחבאנו.
לא זוכרת בכלל מה רשמתי שם:)
אבל אני די בטוחה שלא היה רשום שם כלום על לגלות בגיל 31 שאני כן מלאת תשוקה, על לרצות מאז ועד היום גבר אחד ויחיד שהוא הכל עבורי שולט ואדון אבא מאהב מורה לחיים, שהימים שלי יהיו מלאים במחשבות זימה ובקירבה הכי קרובה שיש.
לא...בטוח לא היה כתוב שם שאבין בגיל 33 שהגיע הזמן לשנות מסלול ולבחור באושר.
מחר אאפה שוב את עוגת הדבש שאני כל כך אוהבת ואחשוב על החיים שקרו בלי קשר לתכניות ועל כמה אני שמחה שכך
שנה נפלאה של הגשמה לכולם🌹
"את נראית כמו תלמידה טובה היום"
"את נראית כמו בובה!"
"ממש מתאחם לך הלוק הזה, תמים כזה"
בחיי שגם אם יום אחד הן יראו אותי כשאני אתך, הן לא יאמינו שזו אני
😁
כשרק הכרתי את הכלוב נכנסתי לקשר רע, לא מתאים לי, לא נכון.
קשר שהפסקתי ברגע שהתאפסתי על עצמי.
למה הוא היה רע? כי נכנסתי לקשר עם מישהו שפנה אלי בחמש דקות הראשונות שלי כאן, כשלא היה לי מושג ברור מה אני עושה פה ומה החוקים.
מצאתי את עצמי בארץ הפלאות וזה היה וואו, מיליון פניות, מיליון הבטחות להיות בול מה שאני צריכה.
חבל שלא ידעתי בעצמי מה אני צריכה.
עברתי כמה שנים של משבר עמוק, אישית ובנישואין.
בעלי אז האשים את האתר הזה בהכל, כן הייתי גרועה בלהסתיר.
ואז החלטתי שלא עוד, לא אממש את מה שרק התחלתי להבין לגבי עצמי, נשארתי פה רק כדי לכתוב ולפטפט עם כמה אנשים שהיו סוג של ידידים וידידות והייתי אומללה בחיי, יום אחרי יום.
ואז פנה אלי מישהו והיה לי קליק בלב ובנפש ועניתי לו למרות ששנה שלמה עמדתי בהחלטה של עצמי ומהר מאד הבנתי שזה בדיוק מה שרציתי (וכל כך הרבה שלא חלמתי אפילו שארצה!)
ושנאתי את החיים יותר עד היום שהכל התפוצץ ובחרתי להתגרש.
מעולם, בשום שלב, בשום רגע של אומללות או טלטלה לא האשמתי את האתר הזה ואת האנשים המשוטטים בו בקשיים שלי.
אני בוחרת את הבחירות שלי
את מסלול חיי
אני לא ידעתי לתאם ציפיות עם עצמי ברגע הראשון שלי פה.
למה אני כותבת את כל זה?
בגלל המגמה להאשים את האתר/הקהילה/הבדסמ בכל הרעות החולות שיש.
גם כאן, כמו בכל תחום אחר בחיים, צריך לנווט, לסנן, לטעות וללמוד, לתאם ציפיות
לקחת אחריות.
זו לא ארץ פלאות, מי שמולכם הם אנשים בשר ודם כמוכם, חלקם רעים וחלקם טובים
חלקם יתאימו לכם וחלקם לא.
דברים לא קורים בקסם
קחו אחריות!
