בלילות שקשה לי להירדם, ברגעים האלה שהראש מסרב להסחות דעת אני חוזרת פעם אחרי פעם לרגעים הרעים.
חיה אותם פעם אחרי פעם, לוחצת חזק על הסימן כדי לראות אם הוא באמת כואב.
תמיד אלה אותם שני רגעים, שני רגעים שאולי הייתי צריכה לנהוג בהם אחרת, על הראשון אני עוד יכולה להגיד לעצמי שעוד לא הייתי מוכנה, שלא הבנתי את גודל הצעד שעשיתי.
שחזור הרגע השני מותיר בי תמיד טעם לוואי, הייתי פחדנית ברגע ההוא? הייתי הגיונית?
הרגע הזה שהוא קרא את ההודעות שלא מחקתי בטלפון
שהוא שאל אם שכבתי אתך
הרגע שיכולתי לומר את האמת:
שהבנתי סופסוף שהבעיה בחיבור בינו וביני
שהבנתי שלא, אני לא איזה פסל קרח, אני אישה חמה ומלאת תשוקה
שאני אוהבת אותו ואוהבת את מי שאני אתו
שכן אני כועסת עליו בצורה חסרת כל היגיון על שנים שלמות שחשבתי שיש אצלי בעיה
שרק המחשבה עליו נוגע בי עוד פעם ולו באצבע מבחילה אותי
שאני רוצה החוצה, היום, עכשיו
ולא אמרתי את כל זה.
לקח לי שלושה ימים אחרי הרגע הזה להגיד שאני רוצה להתגרש
חשבתי שלא אמרתי לו אז את כל זה כדי לא לפגוע יותר ממה שכבר פגעתי
אבל בלילה כשהמחשבות שלי לא נותנות מנוח אני יודעת שלא אמרתי לו כי רק רציתי לסיים את זה,
רציתי לא להעמיק את הבוז שאני חשה כלפי מי שפעם אהבתי
את הבוז שחשתי כלפי עצמי על שנים של להסתיר את האמת מעצמי
ככל שעובר הזמן ואני מתרחקת מהאישה שהייתי, קשה לי להבין אותה ועד היום לא ברור לי אם היא הייתה הכי פחדנית שאפשר או הכי אמיצה
סתם...כשהמחשבות מסתחררות לי:)
