בפרק זה אתרכז בהבדל בין ההפתעה לאימה. אם לדייק, רגע בו האובייקט מבין,שטוב לא יצא מזה..שהציפיה, ההתרגשות והדריכות, אותה הרגשה הנבנת מרגע ההזמנה ועד לרגע ההבנה..טעות ביסודם, טעות גדולה.
כדרכם של רוב הטעויות, גם זו מבוססת על משאלת לב,שלא לומר פנטזית האובייקט, יותר מאשר על פרשנות אוביקטיבית של המציאות. כמעשה קסם, קריצת עין ויד זריזה כייסתי את ליבך, כופפתי את רצונך, בחיוך קר ועין בוחנת, כנץ המביט אל טרפו, המתנתי בסבלנות של אוהב..ממתין לנפילתך כניעתך ביודעי שהזמן הוא חיצי ומשאלת ליבך קשתי.
ועכשיו כשאת עירומה ועקודה על שולחן עץ גס בבקתה קטנה בלב הר הקרח, רחוקה מכול..בודדה ורועדת מקור ומפחד, הציפייה הופכת לחשש, הפחד מחלחל , נשמתך כבדה וגוש גדול,חונק עומד בגרונך.
גופך מתחיל לרעוד ולפרפר עוד לפני שההכרה קולטת..קולטת שאת בסכנה..שזה עומד להיות הסשן של החיים שלך ואולי המסע האחרון של חייך.
לפני 14 שנים. 20 בדצמבר 2009 בשעה 23:02