כלובי פנה אלי באופן אישי (טוב שמע עלי מחולדאי) וביקש "הרמת למען העיר את אירועי השדרה וגם למרתון ת"א תרמת את תרומתך, הגיע הזמן שתעשה לביתך. איך אנסח בעדינות, הכלוב שלי אפרורי משהו, הטיח מתקלף, הקירות סדוקים ותיבות הדואר פרוצות" (זונת הדואר?)
לא עזרו לי נסיונות ההתחמקות וגם לא ההסברים על עייפות הרוח וחסרון הכיס וזה שאני עדיין מלקק את הפצעים ממרד בר כוכבא שחוללו השפחות הבוגדניות. בקיצור, כלובי העמיד אותי עם הגב לקיר ואמר " או ש..או ..ש" האיום ריחף מעלי, הבן זונה הולך לחשוף את כול הניקים שלי וכבר ראיתי בדמיוני את מליוני השפחות צרות על ביתי.
בלית ברירה, כמו שאני מכיר את עצמי..במצבי לחץ אני פורח..או בורח, (תלוי בנסיבות).
ואז במוחי הקודח, נוצר קצר, האלקטרודות ניצנצו והאיום של כלובי הפך באחת להזדמנות. איך אומרים "כול כישלון הוא בסיס..לכישלון גדול יותר".
טוב מדובר ברעיון מורכב איך פשוט לבצוע. אירוע מכונן שבסופו..כלובי ישנה פניו לעד..ומאתר משמים הוא יהפוך להוט ספוט. לאתר דינאמי..מה דינאמי..אווירודנאמי. ואיך ולמה ומה חלקכם..יסופר בפוסט הבא.
טיפטיפה..בדרך לפיסגה...או ..לריצפה
לפני 14 שנים. 22 במאי 2010 בשעה 10:38
