מכל הרגשות הקנאה היא הרגש הקשה ביותר. כשאנחנו מקנאים אנחנו מודים בנחיתות שלנו לעומת האחר, יש בו באחר משהו, יש לו משהו שאנו חושקים בו. בכל הרגשות האחרים אנו נזונים ממנגנוני הגנה מתרוצים וצידוקים , בקנאה זה אחד על אחד, אני מול האובססיה שלי אני מול המראה ובמצב החשוף הזה אפילו אני לא יכול לרמות את עצמי..בסה.
טוב, אתם כבר מכירים אותי, אני לא נמנה על הכותבים המוכשרים שמריצים פוסטים בסגנון "כל צבעי הקשת" וגם לצערי אין לי את הידע הנדרש כדי להעשיר את עולמכם בסגנון הבניה הרומי או לתקן לכם שגיאות איות בלטינית (אגב אני מחפש שפחת איות בעברית)
ו\או איך להכין במיה סורית ברוטב חמאה טורקית
אז מה נפלתי לנושא הכבד הזה? במה\במי אני מקנא? מה "אוכל" אותי?
הסנדלים! הכפכפים!..הם מטריפים לי את השכל, משגעים לי את הגוף. גם אני רוצה להגיע למשרד, להכנס לישיבה עם סנדל פתוח או עם כפכף. למה אני צריך לגרוב גרביים ולנעול נעליים שחורות סגורות ומחניקות וכל הזונות מופיעות עם סנדל פתוח או כפכף אלגנטי ותוקעות לי את האצבעות הממוזגות שלהן בעין כבצי חופש טריות בשעה שאצבעותי שלי חנוקות ומזיעות כנקניקיות על רולר בקיוסק מצוקמק באלנבי.
כל קייץ זה משגע אותי ושלא תחשבו שטיפי רק מקטר..דווקא היו לי רעיונוות..אבל הם לא ממש עבדו.
השנה, שנה חמה רותחת במיוחד עליתי על רעיון גדול..הכרזתי על המשרד כ..מיסגד
טיפטיפה..חם השנה והאמת כתובה בפיסקה השניה.
לפני 13 שנים. 24 ביולי 2010 בשעה 9:04
