משורה יציל רק המוות

גרמת לי להתגעגע.
לאותו אחד שלימד אותי להשרות שקדים בכוס הווסקי ולאחר שסיימתי אותה, ללעוס אותם לאט
ולבלוע. ואז בקיבה הם הפרישו את האלכוהול שספגו וגרמו לי לרחף על פריכיות שעות רבות.
ולאותה בגירה שהיום הייתה מכונה קוגרית, שחלצה בחדר מדרגות שד ובמבט מפתה נתנה לנער בן שלוש עשרה למשש, אבל לא הרשתה לו לנשק .
ולסיגריה הראשונה שלא לדבר על הסחיבה
והקטנוע והאופנוע והפרידה מאהבת הנעורים, פרידה כזו, שאחריה בטוחים שמתים.
מהעיסקה הראשונה בה יוצאים כמנצחים ובטוחים שאת כולם אתה תופס בביצים.
געגוע לתמונה של כל החברים בחוף ניצנים חברים שהולכים ביחד לאורך שנים, מתפזרים בעולם ומתקבצים לפעמים נפגשים לפעמים מדברים וגם ששותקים, עדין חברים.
מלילות טרופים באנדרגראונד , בפינגווין, קולנוע דן
אלנבי גו'יסבר, גודבר וכמה אחרים שביליתי בהם לילות בלתי נשכחים ששכחתי,
ובמיוחד געגוע לריחות, לריחה של הבריאה להשתאות מול הלידה ומנגד לריח הפרידה, לפגישה הראשונה עם המוות. לריח השרב כשהאוויר עומד ואדים עולים מהאספלט. לקצף הגלים ולהרגשה המדהימה לרכב עליהם. לחופי סיני שהשנה חזרתי אליהם לאחר הרבה שנות נפקדות. לפנקיק ולסחלב ולמיץ הגוייבה והמנגו, למגלובה, למרבץ, לדיונה ולמיים הקרים השקופים.

ווו...שמתי "מדרגות לגן עדן" ודימעה שקופה הלכה לי לאיבוד דרך המרפסת.

וטיפי אומר, כוסאמו החורף הזה. נהייתי טיפיטפה מלנכולי.
במחשבה שניה, אם יש לך יותר מדי עבר..יש לך עתיד קצר