משורה יציל רק המוות

שאול המלך , בית הקפה ברחבה. שולחן פינתי, כבודה מתחת לשולחן, על ארבע
לוגמת מרק בטטה עם כפית.
כבודה סיימה, התיישבה סמוקה והמומה ואמרה, מעולם לא התרגשתי כל כך.
שאלתי, את רטובה? ....נענתה בשתיקה.
לשכנע אותה להודות שהיא רטובה יהיה יותר קשה מלהתנתק מהוט, חשבתי.
ואז התחילה הטחינה:
היא כבר לא ילדה והיא לא ידעה שהיא "כזו" , היא לא שייכת "לעולם הזה"
זו "חוויה חד פעמית" "אקסטרימית" לצערי אני לא במקום שאני יכולה לסכן את הקריירה שלי, הוסיפה.
רק שתית מרק , ציינתי ביובש. ושילחתי אותה לביתה.
כבודה חשבה שניצלה. אני ידעתי, הפיתיון ננגס, הטרף נלכד.

אפילוג: עברו כמעט שבועיים, לא שמעתי , לא ראיתי ואפילו לא חשבתי על המרק ופישרו.
בשבת היא התקשרה, בטון ענייני ביקשה פגישה. כאילו ומדובר בפגישת עבודה.
הבהרתי לה את התנאים, אחד מהם היה כתיבת הפוסט , כבודה הסכימה לכולם למעט הפוסט. הסכמנו לא להסכים . אין פגישה.

אתמול כבודה שוב התקשרה, הפעם הייתה הרבה יותר פתוחה, סיפרה על ההתרגשות, על השינוי, על הפנטזיות ואפילו על המחמאות שהיא מקבלת, הציעה פשרה, מסכימה לפוסט, מבקשת זכות עריכה.
הסכמתי ובתנאי "שרוח" הפוסט תשמר. יש הסכם. יש פוסט ערוך, יש מועד לסשן.

טיפי, משפיט שופטות?
השאלה, האם ללכת על זה, תוך ידיעה שהיא עלולה לסכן את הקריירה או לוותר.
הבהרה, למרות שבא לי להשפיט שופטת, (תדמיינו את טיפי בגלימה ועם פטיש ביד::))) אין לי בעיה לוותר .
הבהרה להבהרה, אני כבר החלטתי,

טיפי משפיט שופטות.