Noblesse Oblige

אני חושב שכל מה שיש בעולם שלנו, גם ה"שלילי", כנראה נברא למטרה מסוימת.

חרמנות היא דבר נהדר כשמתעלים אותה נכון וכשהיא משרתת אותנו ולא מנהלת אותנו.

טמטום זה גם נחמד כשאפשר להשתעשע עם זה, לא לקחת ברצינות ולהתפדח על עצמנו.

אבל מה קורה כשרק טמטום ורק חרמנות נפגשים?

התוצאה היא הודעות כגון זו:

"היי

בן 40 מנוסה ומומחה בתחום עריכת בדיקות גינקולוגיות לנקבות.

אני נהנה לתת בדיקות מקיפות כשרמת העירום שלך וסוג הבדיקות נקבע על ידי כמובן. אני נוהג לערוך בדיקות סטטוסקופ, בדיקות שד, ובדיקות ואגיליות מגוונות על כיסא גינקולוגי ובלעדיו.



האם תרצי להמשיך לשמוע?"

מאיפה בכלל להתחיל?

אבל בא לי המבורגר.

כזה כמו של הבראסרי...פשוט ובלי יותר מדי אפקטים אור-קוליים,

שמגיע עם הצ'יפס המושלם הזה בנייר דמוי נייר עתון מגולגל לקונוס.

לקחת את ההמבורגר זה ביד, לקרב אותו לשפתיים ולהפגש בארומה הבשרית

שמעוררת יצרים קדמוניים ומפעילה את מנגנון הלסת לכדי פעירת פה

שרק צריכה להיות מלווה בשאגה כדי להשלים את התמונה.

ואז לנעוץ את השיניים. לנעול את הלסתות על הקציצה,

לעצום עיניים ולשאוב את המיצים הבשריים המציפים את כל חלל הפה

ומעוררים את בלוטות הטעם בצידי הלשון לתחושה כמו ריחוף על ענן.

האצבעות מרפות את האחיזה העיניים נפקחות, והשיניים משחררות את הטרף.

רגעים כאלה, מבחינה מנטאלית, מתעלים על רוב החיבורים והזיונים אפילו מהטובים שהיו לי.

פאק שאני רעב.

מה קרה?

לא בא לי בפורום שמלא בטרחנים ואנשים עם מקלות מצופים טבסקו בתחת שלהם, אז אני שואל כאן.

אחרי שחרשנו על המילים כלבה או זונה אם זה שלילי או חיובי וכו'... אני חייב לדעת:

מדוע יש בחורות שלקרוא להן "נקבה" (לרוב מלווה ב"חיננית","חרמנית","אינטליגנטית" וכד')

מעורר אצלן תרעומת?

מה הקטע?

נו, תגידו לי איזה יום!?

אבל מפוצץ מסיפוק :)

תודה לחברות הכי טובות על הים ואבו חסן היום,

תודה לחבריי לצוות הבורדרליין על שישי בערב עד שבת בבוקר,

תודה לבמאית סרט הזומבים והסופר מאפרת על חמישי בלילה עד שישי,

תודה לעמותת עלם על רביעי בלילה,

תודה לתות על רביעי בצהריים,

ומעבר לזה מי בכלל זוכר...

זה היה ללא ספק אחד השבועות.

肛交

כבר ארבעים דקות שאת כורעת בין הרגליים שלי.

כל הזמן הזה אני מרוכז בעיניים שלך הדומעות, אדומות, שמתחמקות ממבטיי תוך שהן
סוקרות את כל מה שקורה סביבך. את תמיד נבוכה כשאת במצב הזה של יאוש מלנסות
להכניס את כולי לתוכך. את כל כך רוצה וכל כך נאבקת במשך דקות ארוכות להראות לי
שאת מסוגלת ולהוכיח לי שאת יכולה. בכל פעם את כמעט מגיעה לשם ואני מרגיש אותך
מתכווצת עליי, תחושת החנק עולה אצלך ויורה זרמי חשמל וגורמת לעיניים שלך להעצם
בחוזקה ואת נסוגה מתנשפת. לפעמים את ישר מנסה שוב בלי לחשוב פעמיים ולפעמים
קורסת וקוברת את עינייך בין רגליי כדי להתאפס רגע עם עצמך.

את יודעת שמבחינת שנינו המחול הטרגי הזה יכול להמשך שעות ואת לא רואה את הסוף.

ואחרי ארבעים דקות תוך כדי שאני בתוכך, עינייך נלכדו במבט שלי. ניתן היה לראות בהן
מאין הפתעה, כאילו פתאום קלטו משהו מסקרן ומעניין שלא היו מודעות אליו ומאותו רגע
הן רק רוצות לבהות וללמוד ולא לפספס שניה מהחוויה. המבט שלך מופנה אליי אבל עינייך
כאילו מקשיבות לעיניים שלי בריכוז מוחלט. אחרי שבריר שניה של אותו מבט, הרגשתי את
ההתכווצות שלך מגיעה ושוב עינייך נעצמו אבל נראה היה שפקחת אותן הכי מהר שאפשר
רק בכדי להמשיך לבהות בשלי ועכשיו הן נראו פעורות יותר וגדולות יותר.

כשהגיעה ההתכווצות הבאה כבר לא נאבקת בחנק ובמקום זה רק נאבקת להשאיר את
העיניים פקוחות, וכשראית את העונג על פניי בשניה שאת נחנקת, נראית כאילו את עומדת
על גג בניין כשברק מכה ומאיר לשבריר שניה את הנוף באופן שלא ראית מעולם כי תמיד מיצמצת.

כל העולם כאילו התכנס אל ארבעים הסנטימטרים שבין האישונים שלנו ובכל פעם שניסית
להכניס אותי יותר פנימה והתכווצת, עינייך נפקחו חזק יותר כדי לא לפספס כלום, והן מרוכזות
כאילו את שומעת לחש לא ברור מרחוק או מנסה להתמקד במשהו שהעיניים שלי משדרות לך,
ואת עוד לא מבינה מה את רואה. ברגעים הללו מבלי להרגיש את הזמן או את העולם התברגתי
עמוק בתוכך וננעלתי בפנים. הפנים שלך משופדות ללא זיע בין רגליי ועינייך פקוחות לחלוטין
ודומעות בין התכווצות להתכווצות. אפילו כאשר כבר שחררתי את עצמי בתוכך לא איפשרת לעצמך
להחמיץ את מבטי האושר שלי ממך.

אפשר היה לשמוע את עינייך אומרות: "תראה מה אני מסוגלת למענך",

ועיניי ענו לך: "תראי כמה אני נהנה ממך."

עכשיו את עוצמת עיניים.

(לקוח מתוך בליל הזכרונות...)

כל כך טיפוסי מצדי