כבר עשרים דקות שאת כורעת בין הרגליים שלי.
כל הזמן הזה אני מרוכז בעיניים שלך הדומעות, אדומות, שמתחמקות ממבטיי תוך שהן סוקרות את כל מה שקורה סביבך.
את תמיד נבוכה כשאת במצב הזה של יאוש מלנסות להכניס את כולי לתוכך. את כל כך רוצה ונאבקת במשך דקות ארוכות להראות לי שאת מסוגלת ולהוכיח לי שאת יכולה. בכל פעם את כמעט מגיעה לשם ואני מרגיש אותך מתכווצת עליי, תחושת החנק עולה אצלך ויורה זרמי חשמל וגורמת לעיניים שלך להעצם בחוזקה ואת נסוגה מתנשפת.
לפעמים את ישר מנסה שוב בלי לחשוב פעמיים ולפעמים קורסת וקוברת את עינייך בין רגליי כדי להתאפס רגע עם עצמך. את יודעת שמבחינת שנינו המחול הטרגי הזה יכול להמשך שעות ואת לא רואה את הסוף.
אחרי עוד עשר דקות עינייך נלכדו במבט שלי. ניתן היה לראות בהן מאין הפתעה, כמו קלטו לפתע משהו מסקרן ומעניין שלא היו מודעות אליו ומאותו רגע הן רק רוצות לבהות וללמוד ולא לפספס שניה מהחוויה. המבט שלך מופנה אליי אבל עינייך כאילו מקשיבות לעיניים שלי בריכוז מוחלט. אחרי שבריר שניה של אותו מבט, הרגשתי את ההתכווצות שלך מגיעה ושוב עינייך נעצמו אבל נראה היה שפקחת אותן הכי מהר שאפשר רק בכדי להמשיך לבהות בשלי ועכשיו הן נראו פעורות יותר וגדולות יותר.
כשהגיעה ההתכווצות הבאה כבר לא נאבקת בחנק ובמקום זה רק נאבקת להשאיר את העיניים פקוחות, וכשראית את העונג על פניי בשניה שאת נחנקת, נראית כאילו את עומדת על גג בניין כשברק מכה ומאיר לשבריר שניה את הנוף באופן שלא ראית מעולם כי תמיד מצמצת.
כל העולם כאילו התכנס אל חמישים הסנטימטרים שבין האישונים שלנו ובכל פעם שניסית להכניס אותי יותר פנימה והתכווצת, עינייך נפקחו חזק יותר כדי לא לפספס כלום, והן מרוכזות כאילו את שומעת לחש לא ברור מרחוק או מנסה להתמקד במשהו שהעיניים שלי משדרות לך, ואת עוד לא מבינה מה את רואה.
ברגעים הללו מבלי להרגיש את הזמן או את העולם התברגתי עמוק בתוכך וננעלתי בפנים. הפנים שלך משופדות ללא זיע בין רגליי ועינייך פקוחות לחלוטין ודומעות בין התכווצות להתכווצות.
אפילו אחרי שכבר השתחררתי בתוכך, לא איפשרת לעצמך להחמיץ את מבטי האושר שלי ממך.
אפשר היה לשמוע את עינייך אומרות: "תראה מה אני מסוגלת למענך",
ועיניי ענו לך: "תראי כמה אני נהנה ממך."
עכשיו את עוצמת עיניים.