הוא לימד אותה מזמן שכניעה לעולם אינה פסיבית אלא דורשת תעצומות, כוונה ואמון שמתריס מעבר לכל נורמה.
הלילה הוא התכוון לבחון את האמון הזה ולמשוך אותה אל הקצה שבו הנאה וכאב מתערפלים לשפה אחת.
הוא לא נגע בה בהתחלה, רק קרא בשמה, בשקט ובאיטיות, מאפשר לשם שלה להדהד ולהירגע בחשכה. הצליל לבד גרם לה לרעוד.
ואז הגיעה ההוראה - פשוטה, מדודה ובלתי מתפשרת. היא צייתה בנשימה רדודה וגופה מתוח בציפייה. כל תנועה הייתה מכוונת, נועדה להזכיר לה שהיא קיימת בתוך רצונו ורצונה שלה באותה נשימה.
כשהיד שלו סוף סוף פגשה את עורה זה לא היה אכזרי, זה היה מדויק. הוא ידע בדיוק כמה לחץ להפעיל, איך להתהלך על הקו הדק שבין נוחות לכאב. צמרמורת עברה בה, חצי של הנאה וחצי של משהו חד ונחרץ. גם הוא הרגיש את זה. אותה שאיפה קטנה של נשימה, אותה רתיעה לא רצונית שגבלה בתשוקה.
"תישארי איתי" הוא אמר בקול מלטף וסמכותי.
זו לא הייתה בקשה אלא פקודה עטופה בנחישות ואכפתיות. היא התמקדה בקולו, מתייצבת מסמכותו הרגועה. העוקץ שבא אחר כך היה רך בהתחלה, ואז עמוק יותר עד שנבלעה לתוכו.
זה לא היה עונש כי אם אחדות. הפיכת תחושה לאמון וכאב לדופק גבוה יותר של מודעות.
עד שסיים, היא כבר איבדה את היכולת להבחין בין איפה הסתיימה ההנאה והמשמעת החלה.
גופה רטט ומחשבותיה נמוגו. מה שנותר היה טוהר הכניעה והבהירות הגולמית על הידיעה שהיא הלכה בדיוק עד לאן שהוא אפשר לה - ועד לאן שבחרה.
שקט ויציב, הוא נתן בה מבט מאשר. המבט היה עז ועדין גם יחד. זה לא היה עניין של שליטה בלבד אלא של הכרה. במבט הזה היא הרגישה שלמה, לא שבורה.
במרווח הצר בין הנאה וכאב לא היה לה רק שחרור...
היתה לה התגלות.