לבד אל הלילה? לבד
אל הלילה הרטוב הזה? לבד
אל הלילה המסתיים הזה? עד הככר הקרובה
תפסעי מאה פסיעות גלמודות. אחר כך
אצטרף אלייך מרצוני הרע, באורות כבויים,
בלי צופר, בלי כוונות
טובות, בלי
איתותים.
ביער המתבהר הזה צומחים רק שמונה רמזורים, מושקים
בגשם עצבני, משירים
לקראת האביב כובעי-משטרה בשלים, משכנים
ציפורי-בוקר שקופות וממיתות, מכתיבים
את קצב הניידות. את חתולה, את חתולה קטנה, את
מכשפה קטנה ורטובה, טסה על שאבקים אל חלונות גבוהים, מערבבת
רעל מתוק ומבוקש מתחת לסככות צבעוניות, ממלמלת
סרובימקסימים בשפת-מנועים חרישית, זוכרת
את יום הפרעון.
יכולתי, כמובן, לקחת אותך אליי, לייבש אותך
ליד תנורחימום חשמלי, לייבש אותך
בגופחימום שלי, להעניק לך
אושר הדרגתי ומתוכנן לכל פרטיו עד
הבוקר, הבוקר הבלתינמנע, עד זריחת
השמש היעילה והבוטחת, המקלפת
מעל ראשי הגברים את עלומיהם המלוטפים. השיער,
שנעלם יום אחד מראשיהם, נודד, כאילו בטעות,
אל הנשים, כמו מהתלה, כמו אזהרה
לבאות, לבאים אל הבאות.
(מתוך: "החמצה" מאת דוד אבידן)