הרבה זמן לא יצא שיום ההולדת שלי נופל ככה באמצע השבוע ועוד שתי דקות לפני הולדת של שנה יהודית חדשה.
אני לא מודאג, אצלי זה מנהג לחגוג חודש ימים את ההולדת שלי, אז אין לי ספק שעניין החגיגות מכוסה.
אבל משהו שונה הפעם. לא חגיגי כמו פעם, לא מחזיק את הנשימה כמו פעם.
36 היתה שנה קשה ומלאה סיומים כואבים וקשים לתהליכים, הבטחות ומה לא.
התנפצויות של תוכניות, חלומות ואכזבות...כבר אמרתי קשה...
גם היתה זו שנה של תחילת מסע ואימוץ איטי של גישות חדשות
כמו שאני עושה אחת לכמה שנים כשאני מקבל את הפאי קצפת לפרצוף שלי.
אז הישגים יש. קטנים, מיקרוסקופיים כמעט לעומת הנפילות,
אבל הן שם -
התחלות חדשות שגדלות עכשיו בבית הגידול הזה שמהווה עריסה לתינוק שנקרא ה"עתיד" שלי.
וכמו כל הורה אני חרד לו, רוצה שיהיה לו טוב ורוצה למזער את הטעויות שלי כדי שהוא יגדל להיות נורמלי ומוצלח ובלי סריטות.
אז אני מחשב כל צעד תוך כד שאני יודע גם שאין סיכוי שיהיה מושלם ושאעשה טעויות.
אבל הפעם אני רוצה להאמין שהעתיד שלי יסלח לי על הטעויות שלי היום, ולא יהיה קשה איתי כמו שאני קשה עם טעויות העבר שלי.
אז התחלות חדשות שלי, אני אוהב אתכן כל אחת,
חלקכן לא תשרדו את את שחיקת הזמן, אולי גם לא את הגבולות הגיאוגרפיים,
אבל כל אחת מכן מהווה פיסה כבדת משקל מליבי והתינוק הזה שלאט לאט מקבל צורה...
שלום 37
לפני 14 שנים. 5 בספטמבר 2010 בשעה 20:58
