מחר ימלאו שבועיים מאז שהכל התחיל.
שבוע ראשון היה מלא עליות וקצת ירידות, היו משבי רוח עזים והיו בריזות מחממות ומרגיעות. במתינות ובהדרגה נבנה משהו מדהים, שמיימי עד כדי אלוהי.
נבנה לו מגדל שיסודותיו התבססו על אמון, בטחון, הנאה ונתינה.
המגדל נבנה לגובה, ובשאיפה מעלה, נגענו בשמיים, דגדגנו עננים, ופרצנו את הרקיע.
אך המגדל נבנה לגובה ולא לרוחב, ממתינות וסבלנות עברנו לחיפזון ופזיזות. ולקראת סוף השבוע החל מזג האויר לסעור, עד שסופה חסרת מעצורים ערערה הכל. ללא רחם וללא מחשבה או התחשבות, מוטטה הכל באחת. ובמשך שבוע המשיכה לסעור, ולהמטיר את גשמיה ולהאפיל את האופק.
עד אמש.
והבוקר, השמש זרחה, ועם קרניה, חומה והתקווה של יום חדש אשר הביאה,
ניתן גם להתרשם מעוצמת ההרס, התהו ועיי החורבות שפעם היה מגדל של אושר. אני פוקח עיניי, אומד את החורבן, רואה את האדמה מתחתיי, עליה נישא אותו אושר. הבריזה שוב מלטפת.
ואני מחייך.
אי שם באדמה, היסודות עוד קיימים, חזקים מתמיד ושמורים לעד.
האמון, הבטחון, ההנאה והנתינה - יפרצו שוב מעלה ויכבשו יבשות, ישתלטו על ימים ויחבקו את הרקיע.
ואל האדמה, המים והרוח תצטרף האש שבליבי, אש התקווה, התשוקה והאהבה.
תודה לכל האנשים היקרים. על ההקשבה, על הדברים, ועל חברותכם אשר אני מוקיר כל כך.
תודה שלא ויתרתם, שהתערבתם, שחשתם אותי כל כך טוב ונתתם לי.
לפני 20 שנים. 4 בנובמבר 2004 בשעה 12:09
