רגעים בחיים

נמאס לי מהחיוך המטופש שאני מעלה על הפנים שלי כל פעם שאני עצובה כועסת או עצבנית....
נמאס לי לחשוב שכולם יודעים שרע לי שאני בכלל מנסה להסתיר את זה....
אני לא אוהבת לבכות לייד אנשים זה לא סוד...
בעצם אני לא אוהבת בכלל לבכות....
זה די קשה שאתה רוצה לצרוח לצעוק לבכות ואתה לא מסוגל....
זה די מעצבן ששואלים אותך "מותק הכל בסדר?! את נראת לא טוב..." ולעטות חיוך ולהגיד שהכל בסדר שזה רק עייפות ואולי קצת לא מרגישה טוב...
די נמאס לי שאני לא מסוגלת לבטא רגשות מול אחרים...
זה מתחיל לאכול אותי מבפנים....
אני מרגישה כאילו אף אחד לא מבין...
אבל בעצם אני זאת שלא נותנת להם את האפשרות להבין...
נמאס לי לשבת בשקט עם חיוך מטומטם על הפנים ולהרקב מבפנים....
זה לא חיים שאתה לא יכול להראות מה אתה באמת מרגיש...

אולי באמת הגיע הזמן להוציא הכל...
את כל התסכולים האלה...
פשוט ללכת למקום שקט עם בן אדם אהוב...
מישהו שאפשר לסמוך עליו שיבין ולא ישפוט...
ולהתחיל לצרוח את הכל...
לשחרר קצת לחצים....
לצעוק עד שאי אפשר יותר....

מתי אני אתחיל ליישם את ההצעות שלי....
[b][i]