שיעור אנושי במיזנטרופיה

שאתה בחושך מוחלט, על מנת לפגוע במשהו, אתה חייב לירות לכל כיוון אפשרי.
זה לא מבטיח שתפגע בדבר.
סיכויך יותר גבוהים לפגוע בעצמך מאשר במה שציפת.
צפוי ככל שזה יהיה.

אני רואה בקווי מתאר את הכוס שלי לפני שאני ממלא אותה בווסקי ומקרב אותה לפי.
אני לא בחושך מוחלט.

עיניי הסתגלו מעט לעולם הצללים בו אני מעביר את ימי.
אני יכול לזהות תנודות.
עווית של פנים כלשהן.
של משהו מוכר שאבד.
שנקרע ממני.

היריות שלי מכוונות ומחושבות יותר.
אין לי תחמושת מיותרת לתרום לילדים זבי חוטם במבצעים מסוג "הקש בדלת".

ויחד עם זה- כמה זמן, כמה משאבים וכמה רגש שפחתי כביכול לריק.
בכמה מילים האכלתי אוזניים רעבות לשובע, שבלעו אותן בתשוקה,
וחירבנו אותן מהצד השני.
אם לא הקיאו אותן בפני.
ראשים נדים מעלה ומטה, בנועם איטי,
במבטיי הסכמה והזדהות שמתנקזים לתוך חיוך מרגיש. (באמת מרגיש).
שמתפורר בעוד היום מחליף את הלילה.
ברזים פתוחים של רגש כנה שסובבתי מספר פעמים ימינה בחריקות צורמות, קטנות ובודדות.
נשפכים פנימה.
כמכלית נפט דולפת המחתימה בדיו המכוער שלה מים של אנשים אחרים.
שייזדינו גרין-פיס עם הניקיון.

ואת כל זה הייתי חייב לעשות.
התסכול הוא לא על הדרך בה בחרתי.
זה לא אפילו עניין של אחוזי ההצלחה שלי.

זה שאין שם אף אחד.

והדבר היחידי שניתן לעשות זה להמשיך ולדפוק את הראש בקיר.
להמשיך להכשל. לרשום בפנקס הטעיות שלי ולהתחשמל שוב.
זה הסיכוי היחידי שלי להצליח כרגע – ואני לוקח אותו.
ייקח כמה זמן שייקח. אני מקווה לעמוד בזה.

גם רומא לא נבנתה.