ובקשה ממני לפרסם אצלי:
במסיבות האלה, בהן בחורה כמוני איננה יכולה להסתובב לבד בגלל הצבועים המשחרים לטרף קל, שולחי הידיים, אלו המבלבלים גוף עדין ועיניים גדולות עם פגיעות, תמימות וחולשה, במסיבות האלה אתה מציב אותי, קשורה לעמוד, עיניים מכוסות. השמלה הקטנה שלי גולשת מגופי וכל תנועה חושפת עוד עור, ואני, עם ידיים קשורות מאחורי העמוד, לא יכולה להתגונן. המבטים, הקולות, המוזיקה. תחושת האנשים סביבי שאני לא יכולה לראות וההוראה לא להוציא מילה, לא לתקשר, לא להניד את הראשי. אני לא יכולה להגיד להם, 'לא, אני לא שלכם, אני של אחר', השארת אותי ככה, אל מול העולם העויין, חסרת הגנות. הקולות הלא מובנים, הריחות של גופים זרים, מחשבות הזימה והניצול של אחרים מציפים אותי מכל כיוון והפחד גועה. מישהו שואל אותי משהו, לא הבנתי את הנאמר, אבל חום הגוף המצחין וצליל הלשון המלקקת שפתיים רעבות משתק אותי. אני מכינה את עצמי לגרוע מכל אבל זה לא מגיע. רק עוד מוזיקה, קולות רחוקים יותר והפחד נשארים. המחשבות רצות וכבר קשה לי לנשום, אני על קצה צוק והפחד מהתרסקות, מאכזבה, מלהיות מנוצלת, שורף דרכי, דרך כל מה שחשבתי שאני, דרך כל מה שהאמנתי שהוא אמיתי. הדבר היחידי שנשאר זה לקפוץ ולהאמין שאתה שם, שומר עלי.
השמלה כבר החליקה במורד כתפי, חושפת צוואר, בית שחי, חזה. הגב כבר עייף מלהחזיק אותי באשליה של יציבות, הברכיים רועדות וברגע שהפאניקה מגיעה לשיאה, שהנשימה כבר לא יכולה להאיץ עוד, שפעימות הלב ממלאות את כל הגוף שלי אני עוצרת, נכנעת, צונחת לחלל השחור שמתחתי.
מתוך האפלה הזאת יד מלטפת, מסדרת את השמלה חזרה למקומה, החבלים מותרים, כיסוי העניים מוסר וגוף חם עוטף אותי. אני מוכלת, אני שלמה. אני פותחת את העניים כדי לראות אותך.
אמרת לי לקפוץ כי אתה שם כדי לתפוס אותי. כבר עשר שנים שאני נופלת, בורחת, מפחדת ומחפשת אותך בין כל האנשים. תמיד היית שם, צופה ומחכה, ואני, אני תמיד הייתי שלך.
