אבל מתחיל פסימי.....
למה להמשיך באמת למה? הרי הכי קל לוותר הכי קל להרים ידיים אז למה לא באמת?
הוא הרים.... הוא שעזר לי מהתחתית כול כך הרבה פעמים ברגע של חולשה החליט שזהו המציאות יותר מידי בשבילו ובשביל מה להמשיך?
ובמותו ציווה עלי חיים......
כעסתי... כעסתי במשך שנה שלמה איך הוא העיז פשוט לוותר פשוט להרים ידיים ולהפסיק להתקיים... ובסופש הזה אחרי ההזכרה ואחרי שנתתי לעצמי לבכות אבל באמת
בתוך חיבוקו של ריינבו
סוף סוף אני יכולה להתחיל לסלוח
ובעיקר להודות
להודות לו שנתן לי להבין את קדושת החיים ועד כמה זה חשוב להמשיך ולהילחם ושאיך כול יום מחדש ישנם דברים טובים מסביב ושהם... אלו הם ששווים את הלחימה.
חיוך
זריחה
שקיעה
קלקר שהתפזר מתוך פוף שגרם לרגעים של צחוק אמיתי.
נשים מדהימות שבחיים שלי
זוגיות אמיתית וטובה (גם העליות וגם הירידות)
עבודה שטוב לי בה
פריחה של פרח
ציוץ של ציפור
צחוק של ילד
סיפור טוב
להרגיש חדשה ו27 קילו פחות אחרי שנה ולהיסתכל בתמונות ולא להאמין
והרשימה יכולה להמשיך ולהמשיך
אז בהחלט
כי בחיים הכל עובר
מטעויות למד והשתפר
מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך
לא, לסלוח זו לא חולשה
נצור אהבה בדרכך
ודע, את כל הסובב אותך.