זה קרה לפני כשנתיים... פנו אליה, עם הצעה תמימה לכאורה. היא נענתה לה בחיוב, הרי היא זו שחיפשה את הריגוש לאורך כל הדרך ובמיוחד בתקופה הזו. בנקודה של התחלה חדשה.
הם דיברו נפגשו ושם היא קיבלה את ההפך, את הרע, את הניצול. היא שתקה, לא התנגדה הרי איפשהו בחייה הקצרים היא התרגלה לכך. יצאה משם עם רגשות מעורבים,כעס, והכי הרבה סקרנות. היצר המזוכיזם רגשי לא נתן לה להרפות אלא דחף אותה עמוק בתוך זה עוד ועוד.
שנתיים. שנתיים של חיפוש ריגושים, של חוויות, הכרויות טובות ורעות, כעס, כאב, השלמה, התמודדות. לרגע לא הייתה לבד. תמיד מחפשת אפילו בצד השני. כל הזמן הריצה, ללא מנוחה.
השבירה הגיע בשנה השנייה, בכל המובנים. תשישות נפשית, פיזית וויתור. וויתור לדרוש ולקבל מה שבאמת מגיע לה. וויתור על למצוא באמת את חום ואהבה והשקט הנפשי.
10 חודשים של לחימה אין סופית ולחימה אין סופית.
זה נגמר. זה תם.
היא במקום אחר. מחוזקת, מחושלת, עם צלקות אך עם חוכמה. עם יותר תבונות וצביטה קטנה בלב אך חיוך על הפנים.
היא בהתחלה של משהו אמיתי שהתגלה במקרה. של קשר אמיתי יותר והיא לא ממהרת, יש לה סבלנות. בפעם ראשונה בחייה היא רוצה לבנות מהבסיס שלב שלב כל דבר בזמנו, כל דבר בעיתו.
אחרי המון זמן היא התחברה חזרה, לאינטואיציה, לרגשות, לרצונות ולסיפוק שלה
לפני 13 שנים. 8 בינואר 2011 בשעה 11:24
