המילים השקטות

מזמן עברתי את הגיל שבו אני מתלהבה מכל דבר.
כיום אני מתרגשת מהדברים הקטנים. אני רגישה לנוינסים (ככה כותבים את זה?) הקטנים, לטונים בדיבור ולשפת גוף.
שנים למדו אותי לקלוט במודע או בלא מודע את מה שבין השורות ואת מה בדיוק המשורר התכוון עליו.
לפעמים אבל אני לא רוצה לדעת ולמרות שבפנים אני יודעת למה הכוונה אני בוחרת להתעלם וללכת לקיצונית וההפך השני. וזה פוגע, גם בי וגם בבן אדם מולי ובעיקר בתקשורת וקשר שלנו.
למה אני אומרת את זה?
כי האינטואיציה אומרת לי שמצאתי מה שחיפשתי בשנתיים אחרונות. מצאתי את אותו השילוב של קשיחות ואי וויתור ואיכפתיות ודאגה.
אבל מה קורה כשמוציאים את הדבר האמיתי? נבהלים, מסתגרים. ואם בהתחלה התמודדתי עם המאבקים מגיעה העייפות הנצברת מעומס יומיומי והסדקים מופעים.
הכל נהפך למצב יותר עדין, רגיש. צריך לחזור לאיזון, להתחבר חזרה לאינטואיציה הראשונית, לזכור לנשום.
אני מזכירה לעצמי שהקשיחות שלו היא למטרה מסויימת. שזה לא אומר שלא איכפת לו אלא נהפוך הוא. הדרישות שלו גבוהות כי הוא מאמין שאני יכולה להגיע אליהם. גם אני בתוכי יודעת שזה יכול להגיע לרמות הגבוהות והנכונות.

כרגע, אחרי כמה ימים עדינים, כל מה שנשאר זה

להוכיח את עצמי.