לפני שנים רבות, ביפן, הייתה מסורת כזו בקרב הנזירים הבודהיסטים, לנדוד ממנזר למנזר כדי לרכוש מחוכמתם של המאסטרים.
לפי המנהג היה המאסטר מכבד את האורח שלו בתה ומשוחח איתו.
פעם אחת נזיר צעיר אחד, שהיה תלמיד מבריק במיוחד, הגיע למנזר מפורסם לפגוש מאסטר ישיש חכם ביותר.
הוא התחנן שהמאסטר הישיש הזה יפגוש אותו, בתקווה שהוא יוכל להפוך להיות חניך שלו.
בהגיעו למנזר, הנזיר הצעיר הובל לחדרו האישי של המאסטר הישיש, דבר שהיה חריג ביותר והנזיר הצעיר חש מחמאה גדולה מאוד.
המאסטר נכנס לחדר והשניים קדו זה לזה.
הם התיישבו על מחצלת כשביניהם שולחן נמוך והתחילו לשוחח.
הנזיר הצעיר סיפר למאסטר הזקן על מסעותיו, הלקחים שהפיק, על הנזירים שהצליח לגבור עליהם בחוכמתו.
המאסטר הקשיב קשב רב ושיבח את הנזיר הצעיר פעמים רבות על תבונתו וחוכמתו.
כשהובאו לחדר תה וספלים, המאסטר הזקן החל למזוג לשניהם תה.
הנזיר הצעיר פנה למאסטר ואמר לו: "אני משתוקק להישאר במנזר וללמוד ממך כי בניגוד לאחרים אוכל ללמוד ממך הרבה..."
לפתע הנזיר הצעיר השמיע קריאת כאב והפתעה...הוא זינק מהמקום וניער את גלימתו בבהלה.
התה הרותח נשפך עליו.
המאסטר הזקן, בשקט ובשלווה, המשיך למזוג את התה שכבר מילא את ספלו של הנזיר הצעיר, וגלש אל השולחן וממנו אל המחצלת למקום שבו ישב הצעיר....
"מה אתה עושה?" צעק הנזיר הצעיר. "נכוויתי. הפסק למזוג. הספל עלה על גדותיו"....
"לך מעליי, איש צעיר" תבע המאסטר הזקן.
"לא אוכל ללמד אותך דבר. הספל שלך מלא מידי.. גדוש בכל מה שלמדת ובכל מה שאתה חושב שאתה יודע. חזור אליי כשספלך יהיה ריק ותהיה מוכן ללמוד ולקבל את מה שיש לי להציע"...