שני אגמים יש בארץ ישראל: האחד, מימיו מתוקים ודגים חיים בו. כתמי ירק מפארים את גדותיו. עצים פורשים את ענפיהם עליו ושולחים את שורשיהם הצמאים לתוך מימיו המבריאים. לאורך חופיו משחקים הילדים, כפי ששיחקו ילדים בימי התנ”ך. נהר הירדן מביא אל הים הזה מים נוצצים שירדו מעל הגבעות. האנשים הקימו את בתיהם סמוך לגדותיו והציפורים בנו כאן את קניהם, וכל בעלי החיים שמחים על שזכו לשבת במקום הזה.
נהר הירדן ממשיך לזרום דרומה ומשתפך לתוך ים אחר. כאן אין זכר לדגים, עלה אינו רועד, ציפורים אינן שרות, ילדים אינם צוחקים. הנוסעים פונים מכאן ובוחרים בדרך אחרת. אוויר כבד תלוי על פני המים, אדם חיה ועוף אינם שותים מימי האגם.
מהו הגורם להבדל עצום זה בין שני האגמים שאינם רחוקים זה מזה?
לא בנהר ירדן האשם, הוא מגיר את מימיו לתוך שני האגמים. לא בסביבה שבה הם נמצאים האשם, ולא באדמה שמסביב.
הרי מקור ההבדל: ים כינרת מקבל את מימי הירדן, אך אינו שומרם לעצמו: תמורת כל טיפה הזורמת לתוכו הוא מזרים טיפה אחרת מתוכו.
האגם השני ערום יותר, הוא אוגר את המים הבאים לתוכו בתאווה של קמצן. הוא לא יוציא את המים מתוכו. כל טיפה הבאה אליו הריהו שומר עליה.
ים כינרת נותן, ועל כן ים החיים הוא. הים השני אינו נותן מאומה, ובני האדם קראו לו “ים המוות”.
שני אגמים יש בארץ ישראל, שני סוגי בני אדם יש בעולם.
גם בשליטה שני סוגי שולטים
הלוקח ושומר לעצמו
הלוקח ומעניק ממנו
והמבין יבין