סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

חולת אהבה בשיכון צריכה זין

ואודה לכל מי שלא יציע לי אותו כאן. אני לא בעניין.
אני כאן לצרכי כתיבה וביטוי אישי אנונימי בלבד.
לפני 10 שנים. 21 במרץ 2014 בשעה 19:14

יש כל כך הרבה צפיות בבלוג הנטוש שלי...?

 

מישהו מחפש להתענג על הכאב הפוטנציאלי שלי?

מישהו תוהה מה קורה אתי?

למישהו אשכרה אכפת ממני?

וזה בא לידי ביטוי בכניסה לפה?

I don't think so.

 

שומרת לעצמי הרבה.

שבת שלום וזה...

לפני 10 שנים. 1 בפברואר 2014 בשעה 23:44

קל לי לשנוא את עצמי. 

 

למרות שאני גם די האדם שהכי אוהב אותי בעולם הזה. 

 

ואם אין מי לי ידי לי.

לפני 10 שנים. 26 בינואר 2014 בשעה 19:10

אז אני מטמטמת לעצמי את השכל. 

לפני 10 שנים. 26 בינואר 2014 בשעה 19:07

כוסיות

וכונפות.

 

כוסיות הן כוסיות, זה מספיק. 

כונפות יכולות להיות מעולות בתפקיד החברה המגניבה 

או חית המסיבות

או משוררת השנה

יונה וולך של התקופה

 

בעצם יש גם סוג שלישי

לא כוסיות בדפינישן

אבל כאלה שעושות ממש בא לך לזיין.

ילדות כאפות אלה.

 

סליחה, הייתי חייבת רגע להפליץ. 

לא משהו חשוב.

משוחררים. 

 

לפני 11 שנים. 7 בנובמבר 2013 בשעה 20:06

לא התחברתי לפחות שבועיים לדעתי.

ויש לי מלא צפיות בבלוג על בסיס יומיומי.

אני לא מספרת לכם את זה בשביל השוויץ

זה בטוח

אבל אני לא בטוחה מה להבין מזה. 

 

ואולי הכי טוב לי לשחק אותה מטומטמת.

מה? אני לא כזו אינטליגנטית.

לפני 11 שנים. 14 באוקטובר 2013 בשעה 11:05

אז אני לא יכולה לענות להודעות פרטיות של מי שאינו מנוי זהב בעצמו.

 

אצלי הכל בסדר, תודה.

 

פחות מבלה כאן כי לא מרגישה כל כך שייכת האמת. 

 

ד"ש, בריאות וכל טוב. 

לפני 11 שנים. 2 בספטמבר 2013 בשעה 13:56

תכף הוא גם בטח ישתין בתוך המים

ויצפה שאזנק ראש פנימה. 

 

נו, אז עדיין מסתכלת...

ואתה, אוהו גם אתה עדיין מסתכל.

 

יופי

אחלה.

עכשיו אנחנו יודעים. 

לפני 11 שנים. 17 באוגוסט 2013 בשעה 10:17

אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף

אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף אוף

אוף אוף אוף

 

ווף!

 

אני צריכה להיעלם

להמחק

להתמוסס

לא להדרס

להתפורר אל תוך האדמה

לטבוע במצולות

להתחפר במחילה

להשכיח כל זכר מקיומי הנוכחי

לעבוד הרבה לעבוד עם עצמי

 

במקום בו לא תמצאו אותי

אף אחד מכם

 

And then to rise up again.

לפני 11 שנים. 16 באוגוסט 2013 בשעה 11:09

אני מבחינה במצוקה שלך

חשה את הכאב שלך

נושמת את העצבות שלך

 

ובטח

רוצה

מאוד רוצה לחבק אותך

לחייך אליך

להרים אותך

 

אבל מותק,

זה יעלה לי בסטירת לחי ממך

 

וזה... זה...

זה אני לא יכולה להרשות לעצמי יותר. 

זה נורא לא נעים לי.

ואני באמת כבר מרגישה את כל העצב והכאב שלך. 

מין תופעה מוזרה כזו המכונה חמלה. 

יש יאמרו שזוהי צורתה הנשגבת ביותר של האהבה.

היכולת לאהוב כמו גם הפרקטיקה. 

 

ראויה לחיבוק בעיקר

לאהבה

לא לכאפה.

 

אבל בשביל זה אני מניחה שאתה צריך לפחות קצת להאמין גם בעצמך.

 

שבת שלום. 

לפני 11 שנים. 16 באוגוסט 2013 בשעה 6:19

מאנשים לא רגישים

ומאנשים שחייבים להקניט אחרים

ולגרום להם להרגיש קטנים ומעפנים

כדי שהם יוכלו להרגיש נורא גדולים וחשובים עם עצמם.

 

יש דברים שפשוט לא כיף להתעורר אליהם.

ובנימה אופטימית זו

שהיום הזה רק ילך וישתפר.