לפני 16 שנים. 14 בנובמבר 2008 בשעה 23:14
הרבה זכרונות מקיץ אחד שם
טעונים
ולא שווים אזכור
בטח לא עכשיו
בטח לא כאן
ובסוף
בחניון מאחורי המחנה הביתי
כל הילדים נאספים
ופתאום אני בוכה
בוכה מרורים
אבא אחד של ילד אחד מסתכל ואומר:
"הנה תמיד יש את הילדה שבוכה כי כל כך קשה להפרד"
לו רק ידע איזה חדשות קשות היא קיבלה באותו רגע ממש
על ילד אחד שהיה
והלך בדיוק באותה תקופה
לא זמן לדבר על דברים
אבל אל לנו לשפוט עצב וכאב של אחרים