כל פעם שאני קוראת איזה טוקבק מרושע
וכזה לא מפרגן
משהו בי מפחד
אשכרה מפחד
שאתה חושב שאני כתבתי את זה
בחיי פסיכית
אבל זה כי נורא התרחקתי מעצמי
והאמת שאני לא כותבת את רובם
ואני מצטערת על מעט הדם שיש לי על הידיים שלי
בלי שום קשר לכמויות העירויים המבוזבזים שיש על שלך
לפעמים נורא בא לי פשוט לדבר אתך
ואני כבר לא יודעת מה יותר עצוב
ואצלך
אצלך
יש הרבה שמחה
זה עושה לי קצת עצוב
כי אני כבר לא חלק ממך
וגם כי נורא נפגעתי ממך
היית אלי רע
אבל לא בא לי להיות הטיפוס ההוא שלא מסוגל לפרגן ואוכל את עצמו במרירות משנאה
זו לא באמת אני
ואהבה
באמת
היתה
אני שונאת כשגברים מסיימים קשר עם אישה בתירוצים כמו "לא מגיע לי מישהי כמוך" או "מגיע לך מישהו הרבה יותר טוב ממני"
זה מעליב.
כי אני אחליט מה מגיע לי ואם אני אמרתי שמגיע לך אותי
תגיד תודה
נו אני שתלטנית
אבל אין דבר שיותר מרגש אותי מאדם שעושה בשבילי כי הוא בוחר
ומבין
מה אני רוצה
מה משמח אותי
בלי שאצטרך להרגיש שהכרחתי אותו לשום דבר
וגם קצת שכן
it's kinda suttle...
לפני 13 שנים. 28 בנובמבר 2010 בשעה 22:54