חולת אהבה בשיכון צריכה זין

*** מוקדש באהבה לחוויאר***

אי שם בין ראשון לשני, ארבע בבוקר, אחרי ים אלכוהול וכפור בחוץ...
חוויאר, פרננדו וז'אק מתקבצים בדירתי הקטנה לישיבת לילה מאוחרת.

ז'אק לא אוהב לחכות, אני עוד לא מספיקה לסגור אחריי את הדלת והוא כבר מפשפש במגירת האוצרות שלי, מחפש את המחוך המתאים לארוע.
אני בוחרת בסגול והם מתחילים לגלגל שם איזה ג'וינט בזמן שאני לובשת אותו.
המחוך נסגר מאחורה עם אלף סוגרים קטנטנים, אני מתקשה לבד וזועקת לעזרה. ז'אק שולח את פרננדו שמוצא עצמו מתקשה מאוד עם המשימה.
"מה זה?" מזדעק פרננדו "זה כמו אלף חזיות!"
ז'אק קופץ לעזרתי וסוגר את המחוך במיומנות רבה.
"לא פעם ראשונה שלך אה?" אני שואלת בקריצה וגורבת את גרבוני הרשת הסגולים של החליפה המהודרת.

אני יוצאת מהשירותים בחליפת מחוך מסאטן סגול וחוויאר כמעט מתעלף. פרננדו שומר על הלוק הקול שלו, לא משנה מה וז'אק מתמוגג בחיוך הסרסורי הממזרי החביב עליו.

מכאן, הכל ממשיך כרגיל, סה"כ חברים טובים כולנו, מעשנים ג'וינט בסוף יום עבודה.
חוויאר מתקשה לשמור על הפסון, אולי הוא פשוט מתקשה ובזמן שאני נשענת לאחור על ז'אק המלטף את ראשי, בוהה בין רגליי.
אני נחנקת בתוך החליפה וז'אק ברוב טובו פותח אותה, אה.... אני נושמת לרווחה ושדיי מבצבצים מהחליפה הנופלת מכתפיי.

פרננדו וז'אק המנייאקים האלה כבר נתנו ציון 6 לחזה שלי. 6???? כמעט הרגתי אותם כשאמרו לי את זה.
"את יודעת מה זה ציצים 10 בכלל?" שואל אותי ז'אק, נדיר למצוא כאלה! 6 זה ציון טוב מאוד.
אותי 6 מעליב ולא בא בחשבון, אני נעלבת ואני ממש לא מסתירה את זה.

(כמה ימים אחרי מסתבר לי מאחד ממעריציי שיש איזה קוד גברי לא מדובר לגבי ציצים. מסתבר ש-6 זה ציון סביר. לא מקובל עלי בכלל!)

פרננדו וז'אק פונים אל חוויאר שיתן ציון משלו. חוויאר המהופנט מתבונן בי ואומר: "8 וחצי!"
אני מבסוטה, עם זה אני כבר יכולה לחיות.
"ולישבן שלך אני נותן ציון הרבה יותר גבוה" מוסיף חוויאר.
פרננדו וז'אק מהנהנים בהסכמה.
עכשיו אני מבסוטה, לפחות את האשליה שיש לי את הישבן הכי יפה בעיר לא ניפצו לי...

טוב, התכנסנו למטרת אקספרימנט, אני מזכירה לכולם ומסתובבת.
חוויאר שחקן כדורעף מקצועי וחזק כמו שד, מתבונן בישבן שלי ואומר לי שהוא פשוט חייב.
אני מפנה את ראשי לאחור, מתבוננת עליו ואמרת לו: "תן את הכי טוב שלך"
חוויאר מנחית לי פצצה קטלנית על הלחי הימנית, פרננדו כמעט מתעלף, ז'אק אוסף אותי בזרועותיו ואני כמעט בוכה, מייללת כמו איזו זאבה פצועה. אוי כמה שזה כאב.
אבל כמו בכל דבר בטבע, אני חייבת איזון וכך מנחית השחקן המקצועי כאפה נוספת על הלחי השמאלית. אני כבר בוכה. בכל היקר לי, כבחורה שאוכלת שעווה בשפתיים אחת לחודש ויודעת בדיוק כמה כואב השוט שתלוי לה על הקיר, מעולם לא אכלתי כזו מכה כואבת.
אני מייללת בכאב ומתבוננת בחוויאר. "אתה רוצה להכאיב לי?" שואלת אותו.
חוויאר טורף אותי במבט.

אני מתרוממת ואומרת: טוב, זה היה נחמד אבל זה לא הקטע שלי, לא כיף, מספיק להכאיב לי ועכשיו.
(בהזדמנות זו ברצוני לשבח את כל השפחות שאוכלות כאלו כאבים על בסיס קבוע)

חוויאר מספר שהישבן שלי כולו אדום עם סימן של כף יד. פרננדו וז'אק ממהרים לבדוק את הנושא ואני? בעיקר כואב לי.
אז אני לוקחת שחטה ועוברת הלאה. מזל שכולנו חברים.

ז'אק ופרננדו מוכנים לאורגיה קטלנית שם במקום וחוויאר ההמום אוכל כאפות משל עצמו על הסיטואציה.
הוא לא מפסיק לפאר אותי ולהגיד לי שאין כמוני, עכשיו אני כבר מתחילה ליהנות קצת יותר...
הוא משביע אותי שאכתוב על זה סיפור ושאכנה אותו שם חוויאר, הוא משביע אותי שגם כשאהיה רב מכר, לא אשכח אותו. איך אני יכולה?
הוא מתבונן בי בכזו הערצה, מפאר אותי בכזו תשומת לב נרגשת...
כשהוא אשכרה מניח את ראשו לצד כף רגלי, אני אומרת לו שעוד רגע ז'אק ופרננדו חוטפים בעיטה בתוסיק ועפים מהחלון.

איזה כיף שיש חברים. חוויאר לא מפסיק לקרוע אותנו מצחוק ומי זוכר בכלל את הכאב?

יומיים אחר כך דחפתי לפרננדו אצבע בתחת. ככה זה עקרבים, אנחנו תמיד משיבים מלחמה...

מסקנות: טוב שיש חברים, אני מכורה לאקזיביציוניזם הגופני הפרטי שלי ולגברים, כאפות על ישבני העסיסי לא מהוות את הקאפ אוף טי שלי, הערצה קצת יותר ואין... אין... על חוויאר!