אבל באמת שעד היום אין לי מושג
למה הפנת לי פתאום ככה את הגב
וכאילו לא היה כלום
סתם נגמר
פתאום הבנתי שכל מה שנותר
מאהבה שבערה
זה רסיסים של התעללות
כל האמת ששנינו יודעים שנכונה
כאילו הכל היה בראש שלי
המצאה
זה אכזרי, אתה יודע.
זה מרושע בצורה חולה.
ועכשיו אני סוף סוף מרגישה שפגשתי מישהו שמוצא חן בעיניי
שאני מרגישה שאני ממש נמשכת אליו
גם פיזית וגם כיף לי אתו
גם אוהבת את ההרגשה שהוא נותן לי
אוהבת את איך שהוא מסתכל עליי
ולא כמוך שהיית מסתכל עליי ככה ובורח
מסתכל עליי ככה ומנשק אותי.
כיף לי.
נעים לי.
וקשה לי
מאוד קשה לי
לא כי זה לא אתה
הוא אחלה בן אדם.
אלא כי אתה הפנת לי את הגב
אין לי מושג עד היום למה
בחיי אין לי לזה תשובה.
לפני שהכרתי אותך לא ידעתי שיש אנשים רעים עד כדי כך בעולם.
אהבתי אותך ורימית אותי.
הקטע הפסיכי בכל הסיפור הוא שבאמת ובתמים
אהבת גם אותי.
אני חושבת שהגבר שהכרתי עכשיו לא סובל מנכות רגשית
אני חושבת שהוא מסוגל
אני מסוגלת גם.
לא נולדתי לסבול.
אני חושבת לפעמים שפגשתי אותך בתקופת שפל מאוד קשה בחיים שלך
היית נורא לבד
נורא מבודד
אף אחד לא ממש רצה אותך בסביבה
גם היית אחר עם נשים אז
אולי אתה גם היום בדיוק אותו דבר
פשוט יש לך דירה של מלייאן
וקשרים טובים
בחורות אוהבות את זה
זה לא מדבר אליי.
היה בך משהו יותר אמיתי ורך
אולי זה גם משהו בחיבור בינך לביני.
הרי ברור שהיה שם הר געש רגשי.
נראה לי שעזרתי לך
הזנתי מפלצת
שלא ידעתי ששוכנת ככה בך
והפנת לי את הגב.
לא יודעת כמה זמן וכמה רציני זה יהיה עם הבחור שהתחלתי לצאת אתו עכשיו.
אבל אני שמחה לדעת
שזה עוד אפשרי בשבילי.
וכנראה שהסצנריו הרע הזה בו אני יושבת על המרפסת בעת שקיעה
כשאני בת שמונים וחמש או משהו
אני רגע נזכרת בך
בכמה מרושע ואכזרי היית
ולרגע עצובה.
אבל אני מאחלת לעצמי שיהיו לי המון המון המון סיבות אחרות
להיות בכל הרגעים מסביב
שמחה
ושאהיה בריאה.
לפני 12 שנים. 7 בדצמבר 2011 בשעה 2:29
