חולת אהבה בשיכון צריכה זין

*** כתבתי את זה פה לפני איזה שש או חמש שנים, יותר מדי הגדרות שנראות לי היום קצת מיותרות או אפילו טיפה לא בוגרות כאלה לפעמים, אבל סך הכל לגמרי מבינה את עצמי וכן, לגמרי *** 

שקט, מתחילים:

"מעבר לחומה"

לפעמים יש לי תחושה שאני עומדת מעבר לחומה. חומה שראיתי וזינקתי מעליה בגבורה.
הרבה אנשים נרתעים מהחומה, הרבה אנשים נעמדים לצד החומה ומשלים את עצמם שהם עברו אותה, הרבה אנשים חוטפים מכה כואבת בראש כי הם לא מבחינים ולא חסרים אנשים שמפחדים לתת את הזינוק כי הם עלולים לשבור את הרגל.
אני לא יכולה להניח לחומה ולברוח ממנה כי אולי אשבור את הרגל. אני חייבת לדעת שעשיתי את המכסימום שלי בכל דבר שאני עושה. 
פרפקציוניזם, למען הסר ספק, אינה בהכרח תכונה חיובית.

אבל אופטימיות זו תכונה מעולה והיא עוזרת פעמים לא מעטות לחצות את החומה, בזינוק אחד. וברגע שאני כבר שם, מעברה השני, הכל קל. זה אפילו מצחיק כשחושבים על זה.

אני חושבת שאם קיים פער מעמדות בין דומית לסאב, הוא מתרחש במהלך שוטטות משותפת, באופן טבעי. אני חושבת שבמקור מדובר בשני בני אדם שוויוניים בהחלט היוצאים למסע משותף. 
דומית וסאב מבקשים ללכת לאותו המקום, אל אותה חוויה ולאופן בו כל אחד חווה אותה כאינדיבידואל.
אני סומכת על עצמי בהרפתקאות, אני אחראית מספיק לקחת על עצמי אדם נוסף למסע.
אני יכולה לעזור למתקשים לזנק מעבר לחומה.
זה גם עושה לי טוב.
ונחמד, נחמד כשיש עם מי לשוטט.

דומית וסאב, אישה ואיש, יוצאים לטריפ משותף, נטול כימיקלים ומלא אנדורפינים, בו המיינד נתקל בהרבה סטיות, גבעות ועמקים.
המיינד שמעבר לחומת החשיבה הנורמטיבית. המיינד הטהור, נטול המחשבות הטמאות הנכפות עליו מבחוץ.
אני מבקשת להגיע לאותם מקומות ואני סומכת על עצמי לנוע בהם בביטחה, אני סומכת על עצמי לא לנטוש בנאדם ברגעים קשים.

אבל כדי להגיע למעמד טהור שכזה נדרש אמון, הרבה אמון.
הדדי, לשני הצדדים.
ואהבה, הרבה אהבה.
הטיול הזה צריך להיות רצוף בכוונות טובות
צריכים להאמין שאפשר מעל הכל להתעלות.

בעיניים שלי הורדת גבר על ארבע טרם עבר את החומה זו חכמה קטנה
הושטת יד לעזרה, איזה בוסט טוב בתוסיק שיקפיץ אותו לצד השני
ומשם אפשר להתחיל את המסע.
יכול מאוד להיות שבמהלך הדרך נגיע לאיזה יער בו אהפוך לשומרת אוצר שיש לנשק את כפות רגלה כדי לטפס לעברו.
הכל יכול לקרות על הדרך.
זה היופי במחשבה החופשית, הטהורה.
אם יודעים להיכנע לזו, לתת למחשבה הטהורה ולאינסטינקטים לשלוט, יכולים להגיע לכל מיני מקומות, צפויים יותר ופחות, צריך חתיכת open mind בשביל זה, זה כמעט כמו מדיטציה, סוג של דמיון מודרך.

אני סומכת על עצמי, אני לא דואגת מהדבר הקיים מעבר לחומה.
אני יודעת שאפשר לסמוך עלי ולכן לא מפחדת לדבר על שליטה.
מי שיפול לידי יקום בזרועותיי.
אני סומכת על עצמי.

אז זה בכלל לא משנה מי החזק ומי החלש, כל אחד במקומות האישיים שלו
גם אין אף צד שווה יותר מהאחר. שניהם מאוד שווים.
יש מסע טהור לעבר הטבע האנושי
על כל הצורות האפשריות בדמיון מחשבתנו
בין גבר ואישה.

עכשיו לכו תמצאו מישהו לסמוך עליו עד כדי כך.
שיסמוך עליכם עד כדי כך.
ועל זה אני אומרת תודה שיש לי את האומץ לעבור את החומה
גם אם אני שם לבד.
הבדידות היא מחיר יקר
הכניעה למחשבות הטמאות המוחדרות למוחנו על ידי גורמים חיצוניים ונטישת האינדיבידואל היא מחיר יקר הרבה יותר בעיניי.

זה בדיוק כמו שבעיניים שלי עדיף להיות זונה מלהיות אשת מכירות של שואב אבק.
ואני מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה זו או זה.
הכל שאלה של ערכים בסופו של דבר.

ערכים, אהבה, כוונה טובה, הרפתקנות, יצרים וחשיבה טהורה.
שליטה, כשחושבים על זה, זה בעצם הדבר הכי משחרר שיש בעולם.
אבל צריך להעיז ולזנק קודם כל מעל איזו חומה.
והחומה, החומה לא בהכרח קלה לטיפוס.
אף אחד אף פעם לא הבטיח לנו שהולך להיות קל.
אז מה?
בעיני, זו לא סיבה טובה מספיק לעצור.