לפני כמה שנים כתבתי כאן על סאבים וחרבות.
היום, בעודי יושבת עם המלאך
הבנתי פתאום
שאחרי השנים האחרונות שעברו עליי
ובטח גם השילוב עם המגורים אצל אמא שלי
שזה קשה לי
והפיטורים והכל, הקושי למצוא עבודה
הלב שנשבר כל כך חזק, הכאבים הבלתי נסבלים
האהבה שזכתה לניצול מרושע ואכזרי (שלא נעם לי אפילו קצת)
אובדן האמון העצום שחוויתי כתוצאה
הרשימה ארוכה...
אני יושבת מול המלאך
ופתאום אני קולטת שאיך שהוא אני הפכתי להיות קצת הסאבית עם החרבות
ברמה הרגשית כלומר.
זה מוזר לי, כי אני יכולה להיות מאוד מתגוננת מול אויבים
אבל אני לא מכירה את עצמי יוצאת בחרבות על מלאכים
אין ספק שמשהו בי נכבה בשנים האחרונות
אבל משהו גם נדלק מחדש עכשיו
ואני יושבת עם מלאך מקסים שהיופי החיצוני המרהיב שלו ממש מחוויר
(או אולי יש לומר, מקבל משמעות חדשה ופי אלף יותר מרהיבה)
לצד הנשמה האדירה שפורצת ממנו עמוק בפנים
בשבילי, הכי בשבילי
ואני בשבילך
בלי כוונה ככה יצא, לא באמת זה הכי טוב שאני יכולה, לא באמת ככה רוצה
זה כואב לי לא פחות ממה שזה כואב לך
ואני מתכוונת להשתדל
באמת להשתדל
אני מקשיבה לך
מבטיחה.
אוהבת אותך
ומשהו אומר לי שאם תתן לי, אוהב אותך עד נשמתנו האחרונה
אתה ואני עוד נעשה ביחד דברים אדירים
ואני, אתה יודע, כולי חמאה רכה ועדינה בפנים.
אתה יקר לי, כך אסיים
ותודה, על השיעור ועל העצה הטובה.
תודה שאתה כזה חבר ושיבורך הלב הטוב הזה שלך
מבטיחה תמיד להיות חברה שלך
לשמור על גבך
לא לעשות לך רע
ובטח בגובה העיניים, רק בגובה העיניים
}{
אמרנו כבר שהחתולה הזו קצת פצועה?
אני אחלים, מבטיחה.
ובנימה אופטימית זו... שתהיה שנה טובה
[אחלה בס]
