כשסגרנו את השיחה בצהריים
תפס אותי פתאום התקף בכי מטורף
אבל ממש מטורף
לא זוכרת מתי בכיתי ככה פעם אחרונה
ולא ממש יכולתי להשתלט על זה
לכמה רגעים הבכי הזה לגמרי השתלט עליי
וזה לא שהשיחה היתה לי נעימה
וזה לא שלא אמרת לי כמה דברים ממש מעליבים
שממש העציב אותי לשמוע
ואני תוהה אם אתה באמת חושב אותם
או שמא הם נאמרו מכעס ועצבים
אבל הבכי שיצא ממני הרגיש לי מוגזם
באופן יחסי
אוקיי נעלבתי
אוקיי זו לא היתה השיחה הכי נעימה
אבל הבכי שיצא ממני הרגיש לי מוגזם לחלוטין
שלא נדע מצרות אה?
אני חושבת שזו לא פעם ראשונה שאני ארגיש שאני ככה חזק מרגישה אותך
לומר לך שאני משוכנעת שהבכי היה שלי ולא שלך?
לא יודעת עד כמה מופרך לחשוב ככה
אחרי הכל אני עקרבית
ואני אישה מאוד אמפתית
(גם אם ילדה קטנה ומאוננת כפייתית)
אני לא מרחמת
אני חשה חמלה
לדעתי בכיתי את הבכי שלך
אז טוב שהוצאנו מתוק שלי
ואל תכעס עליי כל כך
אני באמת רוצה את הכי טוב בשבילך.
ברשותך
גם בשבילי.
אחרי שבכיתי כמו איזו פסיכית והוצאתי הכל
הרבה יותר ממה שהיה לי באופן אישי להוציא לדעתי
נרדמתי
להמון שעות
ישנתי שעות
את כל השעות שלא ישנתי כבר כמה ימים טובים...
אני תוהה אם אתה באמת חושב עליי כאלה דברים איומים
או שפשוט במקום לבכות כי עצוב
הוצאת עצבים
ואני לא אומרת שאני טלית שכולה תכלת
ואני לא אומרת שהייתי הכי בסדר בעולם
אבל בוודאי שנעלבתי ממך
ובוודאי שלא רק אני אחראית על הסערה הרגשית שלך.
שוב, מנסה כמה שפחות לשפוט אותך
וכמה שיותר להבין.
יכולה רק לקוות לאותה החברות
לאותה ההבנה.
ובאמת, אם נדמה לך שהרצון הטוב שלי מתחיל ונגמר באיזה צורך אינפנטילי אישי
אז אני מבקשת סליחה
כי זה לא נכון
והמחשבה שזה מה שאתה חושב
מעציבה אותי.
אני חושבת שאני לא פחות בוגרת מילדותית
אני חושבת שנכון לומר שגם אתה.
ובנימה אופטימית זו
מקווה שטוב עד כמה שאפשר לשלומך.