חולת אהבה בשיכון צריכה זין

באמת שאני יכולה לספור על יד אחת את כמות הגברים הראויים שהצלחתי להכיר כאן באתר. בין שלל הודעות הנעות על סקאלה בין פתטיות לחוסר כבוד מוחלט, הצלחתי פה ושם ללקט איזה גבר טוב ששווה בחינה.

העולם הזה נהיה כל כך קשה במציאת אהבה שאמונתי נמצאת באתגר מתמיד כנגד הייאוש שהוא מכיל בתוכו. קשה בחוץ, קשה גם בפנים.

ביום בהיר אחד, בשיאו של משבר, בפסגת ההחלטה להפסיק את כל הוירטואליה הזו ואת הדרך לא דרך הזו למצוא אהבה, הוא הופיע.
הוא הופיע כמו נסיך וכמו בכל אגדה טובה, מצא אותי רגע לפני הסוף.
רקמנו לנו סיפור יפה בעולם הוירטואלי, התאהבנו, היה בו זיק של תקווה.
לא היה לי מושג איך הוא נראה, חשבתי שגם לו אין מושג איך אני נראית והייתי נורא כנה.

הסברתי לו שאני במין כזו תקופה של משבר, היה ברור לשנינו שהחיפוש הוא אחר אהבה. "חשוב שנהיה קודם כל בני אדם וחברים טובים", הוא אמר והמשפט התנגן כה ערב לאוזניי...
כן, אכן זה חשוב, אפילו שאנחנו פה בענייני השליטה ואפילו שהאתר הזה לצורך כך נולד, אני רואה הרבה מקום לשוויון בקשר בין גבר לאישה ובאמת ובתמים מאמינה שחברות טובה היא מתכון על לאהבה.
אז במיטה אני טורפת, כשאני רוצה... אבל במציאות יש קודם כל בני אדם וכהיותי כזאת, כזה חיפשתי.

הוא מוסיקאי שלא התעלם מקולי כששמע אותו לראשונה. הוא תהה מתי יכניס אותי לאולפן ואני אמרתי אמן. בת של מוסיקאי אנוכי, חיה ונושמת מוסיקה מיום היותי, עם צורך עז לביטוי אישי וכמיהה לגבר שמבין. ועוד כזה שיכול...

בואו לא נשלה את עצמנו. דומיות, ככל בני האדם, חוות משברים במהלך חייהן ואין חוזק אם אין חולשה, זוהי דרכו של עולם, זה הקסם העמוק בממלכת נרניה, חזק יותר מכל מכשפה.
בעיצומו של משבר מן הטבע, חוויתי התגשמות של אחת החרדות הקיומיות השכיחות ביותר של כל עיר גדולה – נפלתי. נפלתי חזק, חטפתי זבנגים בכל הגוף, לקחו לי חמש דקות להתאושש ולקום, זה קרה ברחוב, לאור יום, אף אחד לא בא לעזור, הייתה שכנה אחת בחלון שהתפוצצה מצחוק, זה בטח היה מצחיק... אבל זה גם כאב.

יומיים בקושי זזתי ובשלישי, זה שאומרים עליו פעמיים כי טוב, פגשתי אותו. הוא לקח אותי לשמוע אותו מנגן. ואני? אין דבר שמרומם את נפשי ומעודד את רוחי יותר מנגינה. והרי גופי הוא רק התגשמות כל זה בחומר. אז דידיתי לי לפגישה, מרגישה כמו מתאבקת שהפסידה בקרב, אבל כזו שרוחה טרם נשברה, תמיד צמאה לנגינה, אחת ההתגשמויות הנשגבות ביותר לאהבה.

נכנסתי לרכב כבר די מאוהבת ונתקעתי על עיניו של גבר שאני רואה לראשונה.
זה היה רגע מוזר בחיי שעד היום אני מתקשה להבין. חשבתי לעצמי שאני צריכה פה קצת זמן לעשות החלטות, גם ככה באנו להיות קודם כל בני אדם וחברים טובים, שנינו מאמינים שרק משם תבוא הצמיחה, אז למה לי להיחפז?
הרגיש לי להירגע וליהנות מהנגינה. ונהניתי, הוי... כמה שנהניתי... באותו ערב, הייתי מלכה ודבר לא חסר לי. בתוך המקום שלו, הוא פינה לי מלא מקום ודאג לכל מה שהייתי צריכה.

בעוונותי, עשיתי לא מעט בליינד דייטס בחיי. כשנפרדתי ממנו בסוף הערב הציפה אותי תחושה מוזרה. לא ידעתי מה יקרה ביני לבינו, לא מיהרתי להחליט אבל ידעתי שפגשתי גבר קסום ושבספריי עד כה, תרשם זו כפגישה העיוורת המוצלחת הראשונה.
אבל קרה שם משהו מוזר, נתתי לזה מלא פרשנויות, אולי לא הייתי צריכה.
מסתבר שהמבט הראשון המעורפל התפרש בעיניו כמה שהוא כינה "חוסר קליק", על אף שהוא לא הכחיש את היותי סקסית בעיניו. הוא היה קצת מעורפל בעצמו ואני בעיקר לא רציתי להחליט.
הרי באתי להכיר בן אדם. וכבני אדם, דווקא התחברנו.

אני מאוד כנה לגבי המראה החיצוני שלי, אני תמיד מדגישה את היותי שמנמנה, למען הסר ספק. הבחור הזה סיפר לי שהוא נמשך לאישה מלאה ויפה. צר לי אם זה הולך להישמע כמו נרקיסיזם מוחלט אבל בחיי לא פגשתי גבר שמעיד על עצמו כזה דבר ולא מוצא בי כלום.
בז'אנר השמנמנות היפות תמיד התקבלתי בברכה.

שבוע אחרי זה הוא התחרמן עם איזו כוסית ומאז הם זוג. כנראה סיפור אהבה.

אבל היה שם איזה רצון הדדי ואנושי להתחברות ואולי שם עשיתי טעות. נהיינו כאלה חברים אבל הוא התרחק ואני נהייתי עויינת.
לא ארחיב בסיפור כולו, הרי זה כה מיותר, אבל היו שם הצעות שלא התממשו, מילים שמרגישות לי כמו מס שפתיים, וירטואליה מושלמת התנגשה במציאות קשה.

היום, אני לא יודעת לומר אם באמת מצאתי חן בעיניו (באישיותי) כפי שהוא טוען או שמא מדובר במקרה חמור של נימוסים מעבר לבינתי. אני רק יודעת שאין הרבה גברים בעלי הפוטנציאל להשתייך אלי ומשום מה, אלוהים בחרה לשלוח אלי כזה פוטנציאל מבלי לתת לי את היכולת לממש. כנראה שאחרי הכל המשבר עוד לא תם ונותרו עוד כמה שיעורים.

מצחיק, חברתי הטובה מכל שהיא כוסית על מהממת על גבול הקונצנזוס מאוד חסרת ביטחון לגבי המראה החיצוני שלה. דווקא אני, שמנמנה כזו, לא מאוד בעייתית שם. טוב לי עם עצמי, נוח לי עם הגוף שלי, מעולם לא הייתה לי בעיה עם ערום או דברים דומים, אני לא מתביישת בגוף שלי, להפך, אני אוהבת לחגוג אותו. לא קרה לי אף פעם שהיה לי כזה חוסר הסכמה עם גבר לגבי המשיכה בינינו ואני כנראה מתקשה לקבל את זה כסיבה. כנראה שיש לי כאן איזו בעיה ואולי עם קצת חכמה, עוד תהיה כאן צמיחה...

אבל לצד הבעיות שכנראה יש לי עם עצמי, אין לי יותר אמון בגברים, אין לי יותר אמון במילים, אין לי יותר אמון בפנטזיה.

החכמה היא להיות מלכה גם כשאת לבד בבית. זה קורה לי לא מעט, זה נכון אבל כמו כל בת חווה, לפעמים אני חלשה ואני בעיקר אישה.

אישה, חולת מין וחולת אהבה. עם לב אחד שבור.